את עדו אפשר לתאר בשתי מלים: "אזרח טוב". הוא משלם מסים, שירת בצבא ואפילו
במילואים, ובכל בוקר הוא יוצא לעבודה ומגיע בזמן. ערכו של עדו למדינה בכלל ולמקום
העבודה שלו בפרט לא יסולא בפז (אם מי מן הקוראים נקרא במקרה עדו, אנחנו מבטיחים
חגיגית: גם אתה חשוב מאוד, אך מדובר בעדו אחר).
עדו גר בעיר אחת ועובד בעיר אחרת. את הדרך לעבודה הוא עושה ברכבו הפרטי. המרחק
הוא כארבעים קילומטר. בדרכו עדו חולף על פני כמה ערים קטנות בלי לשים לב אליהן;
הן רק כורח מכביד, מקור למכוניות נוספות שיעיקו עליו בפקקים. עדו מעולם לא הלך
ברגל ברחובות שהוא חוצה ברכב. אולי רק עצר להוציא כסף מהכספומט או לקנות משהו
בפיצוצייה. לאחר שהוא מגיע לעבודה, עדו מבלה את היום בין קירות המשרד. אין לו זיקה
אמיתית לעיר שבה שוכן הבניין הממוזג, שמואר באור מלאכותי. המים והחשמל מגיעים
אליו ממרחק; עדו אינו חושב על המערכת שמביאה אותם לשם (אולי רק במקרה שהיא
מתקלקלת). בערב עדו חוזר הביתה בכבישים. לרוב אינו פוגש את האנשים שעובדים במרחק
מטרים אחדים ממנו; הקשר היומיומי ביניהם מתמצה בשלום-שלום אקראי. עדו יכול בקלות
להחליף עיר או עבודה או שכנים או שכונה, והדבר כמעט לא ישנה את חייו. כל זמן שיש
עבודה, כסף ופתרון סביר לילדים בשעות היום, מבחינתו הכול בסדר.
הסיפור של עדו הוא הסיפור המוכר של האדם המודרני. זה סיפורה של חברה שלמה, והוא
סיפור מוכר עד כדי כך שאנחנו ממהרים לשכוח עד כמה חדש וזר הוא לאופי האנושי. למרבה
הצער, הסיפור של עדו הוא סיפור של ניכור – כלומר, של התחושה שאני רחוק מאוד ממשהו
שאולי נמצא ממש לידי, אך נותר זר לי לגמרי.
עד לא מזמן חי עדו ידידנו בקבוצה קטנה: שבט, לאחר מכן כפר ואז שכונה. הוא היה קרוב
לבני משפחתו, שאיתם ולצדם גם עבד. הדרכים מסביב היו כל-כך מוכרות לו, עד שיכול היה
לקבוע פגישה עם חבר ליד עץ מסוים, ושניהם היו יודעים בדיוק באיזה עץ מדובר. את רוב
החפצים בבית עדו הכין בעצמו או עם חברים ומשפחה. לרוב היה מעורב גם בבניית הבית
עצמו.
למעשה, עד לא מזמן קשה היה לנתק בין עדו לבין סביבתו הטבעית והחברתית; הוא היה
חלק מסביבתו וסביבתו היתה חלק ממנו. הסביבה היתה ביטוח החיים של עדו; היא תדאג
למשפחתו אם ימות, חלילה. הסביבה היתה חשבון החיסכון של עדו; היא כילכלה אותו אפילו
במצבי חירום. תמיד יהיה מי שישתף פעולה או יושיט יד במקרה הצורך. עדו הרגיש שהוא
חלק מסביבתו, ולא יכול היה לדמיין את עצמו במקום אחר. זה היה המובן העמוק של המלה
"בית".
אל תיבהל, עדו! אנחנו לא מציעים שתחזור לכפר. לשיטה המודרנית יש יתרונות לא מבוטלים,
וחבל יהיה לוותר עליהם. כל מה שאנחנו מציעים הוא שתבין שדרך החיים שנראית לך כל-כך
ברורה מאליה, כאילו התקיימה מאז ומעולם, היא חדשה מאוד וזרה לאופי האנושי.
בני-אדם זקוקים לחיבור – חיבור למקום, חיבור לחפצים שיצרו במו ידיהם, חיבור לבית,
חיבור לקהילה, חיבור למשפחה המורחבת. חיבור מתמשך, שהוא ההפך הגמור מן הניתוק
המתמשך של החיים המודרניים. כיום, העבודה היא לרוב רק מקום זמני, מין מקפצה זמנית
שממנה "נתקדם" לעבודה חדשה או לפחות לתפקיד חדש. הדירה שלנו זמנית. אם נמצא
טובה ממנה, נעבור. השכנים זמניים. אנחנו מקיימים איתם לכל היותר יחסי היכרות מחויכים.
גם החפצים שלנו הם רק סחורה קנויה, שבקרוב תוחלף באחרת. זה שורש הניכור וזו מהותו.
כל דבר שאינו טבעי לגוף ולנפש גובה מאיתנו מחיר: טבעו של האדם לבצע פעילות גופנית
רבה מאוד, וכשלא עושים זאת, יש לכך מחיר בריאותי. טבעו של האדם לאכול הרבה ירקות
ופירות טריים, וכשמחליפים אותם במזון תעשייתי ובסוכר מעובד, ממהרת הסוכרת להגיע. גם
לניכור מסביבתנו האנושית והפיזית יש מחיר, והמחיר הוא הפחד. הסביבה המוכרת מספקת
לנו הגנה: הסביבה האנושית מספקת לנו תמיכה רגשית ופיזית בזמני קושי ומצוקה, והסביבה
הפיזית מספקת לנו נינוחות וביטחון ביכולתנו ליצור כל מה שדרוש לנו. זוהי תמציתו של
הביטחון. לא צריך לצבור עוד ועוד, לא צריך לדאוג כל הזמן למחר. אבל לצבור בלי הפסקה
ולדאוג למחר בלי הפסקה הם מן המאפיינים המרכזיים של החיים המודרניים – וזו מהות
הפחד. לא פחד מפני אויב או איום פיזי מיידי, אלא פחד בסיסי ועמוק הרבה יותר. והוא נעוץ
בחוסר הביטחון שלנו לגבי יכולתנו להמשיך לקיים את עצמנו ואת היקרים לנו.
מטבעם, בני-אדם אינם אוהבים דברים לא מוכרים – הניכור קשה לנפש. מחקרים הראו שבני-
אדם תופסים צורות מוכרות כיפות יותר, בלי שהם יודעים להסביר מדוע. כאשר סטודנטים
יושבים בהרצאה, הם כמעט תמיד יושבים ב"מקום קבוע". כאשר אנו מוזמנים לאירוע שבו
איננו מכירים איש, רובנו נרגיש שלא בנוח )כן, עדו, גם אתה(. המוכרות, תחושת השייכות, הן
חלק חשוב מהביטחון שלנו.
ואם כך, כשאנו יוצאים לטבע, מספיק שנכיר רק כמה מהצמחים בשמם – וכבר נראה את
הסביבה באור אחר. כבר נרגיש מעט יותר נוח. כאשר אנו לומדים להכיר את הצמחים ואת
השימוש בהם, מתגנבת ללבנו תחושה חדשה. תחושה של בית. אנחנו מתחילים להרגיש
שאנחנו מצויים בסביבה מוכרת וידידותית. הליקוט שובר את מחסום הניכור מן הסביבה.
לצד הקשר אל הסביבה, הלקטות נותנת לנו גם תחושת ביטחון. הפחד מרעב הוא פחד
קדמון, המלווה את האנושות זה אלפי שנים. כאשר לומדים ללקט, מגלים שאנו מוקפים מזון
זמין וטעים מכל עבר. טוב לדעת שהסביבה הקרובה מאפשרת לנו לספק את צורכי הקיום
הבסיסיים ביותר שלנו ושל משפחתנו. הלקטות היא לכן אמצעי נפלא ליצירת התחושה
ההפוכה לניכור: תחושת מוכרות וביטחון.
להכיר את שמות הפרחים זה ממש כמו להכיר שמות של אנשים, ותחושת ההיכרות נעימה
לנו. אבל האם אנחנו באמת מכירים כל מי שאנחנו יודעים את שמו? האם אנחנו באמת
מכירים את כל השחקנים, הפוליטיקאיות וההורים מהגן שבשמם אנחנו יכולים לנקוב? לא.
לא באמת. למעשה, אנחנו לא באמת מכירים אדם עד שאנחנו מקיימים עימו קשר קרוב
ומהותי.
וכך גם באשר לפרחים. כדי להכיר צמח באמת, אני יכול להריח אותו, לטעום אותו, לגדל אותו
בגינה, לעקוב אחר התפתחותו בטבע, להכיר את החרקים שאוכלים אותו ומאביקים אותו. אני
יכול לחקור את השימושים האנושיים שאפשר לעשות בו, ויכול לבחון אותם בעצמי.
הליקוט, אם כך, הוא מעשה של היכרות. הוא שובר את מחסום הניכור ויוצר תחושת ביטחון
אמיתי בטבע. ככל שבני-האדם יחושו פחות ניכור בכלל, ופחות ניכור ביחס לטבע בפרט, כך
יהיה קל יותר לשמור על הסביבה גם לדורות הבאים. הליקוט הוא אחת הדרכים המהירות
והמשמעותיות ביותר ליצור חיבור בין בני-האדם לטבע. מספיקה שעה של היכרות עם צמחי
הבר ועם טעמם כדי ליצור זיכרון שימשיך ללוות אותנו גם הלאה. מעכשיו ואילך, הסביבה
תיראה לנו אחרת. שטח שנראה לנו עד כה כשדה קוצים מתגלה לנו כמקום של שפע ושל
חיים. ואם השדה הזה נמצא בלב העיר, הוא חשוב שבעתיים: אנו מגלים שזו האחריות שלנו
לקבוע אם יהפוך לעוד מגרש חניה או שיישמר לטובת שיפור איכות החיים שלנו ושל בני-
האדם שעוד יבואו.
אנחנו לא חייבים להשתמש במיומנות הלקטות שלנו כדי ליהנות מתחושת ההיכרות ומתחושת
הביטחון שתוארו לעיל. מספיק לדעת שהמיומנות קיימת, ושהיא זמינה לנו.
העיסוק באמנויות לחימה, לשם השוואה, משפיע לטובה על בטחונם של ילדים. הם לא
צריכים להשתמש באמנות לחימה בקרבות רחוב כדי לחוש ביטחון; עצם הידיעה שהם יכולים
מספיקה. כך גם הלקטות. תחושת הביטחון שהיא מספקת מלווה אותנו גם אם לא הגיע "סוף
העולם". והיא מלווה אותנו לכל מקום.
המבט החוצה מן החלון אל הגינה הופך למפגש עם צמחים ועם טעמים, ריחות וחוויות
שאנחנו מכירים. מפגש עם תחושה של ידע ויכולת. ועוד דבר נפלא לגבי תחושת הביטחון
הזו: היא לא נשארת רק בתוכי. כאשר אנשים חשים ביטחון, הם חופשיים יותר לתקשר עם
סביבתם ללא חרדה – והתחושה מידבקת.
וכאשר אנחנו מקרינים את הביטחון בחיוך, העולם מחייך בחזרה.