זה היה ערב חם ודביק והתור לקופות התארך עד מחוץ לבית הקולנוע. רוחל'ה הרגישה איך השמלה האלגנטית שלה נדבקת לגבה וניסתה להרחיק אותה מגופה . ביד השנייה היא טפחה קלות בממחטה על מצחה בניסיון להציל את האיפור עליו עמלה כל הצהריים.
היא נאנחה. לא כך תכננה להעביר את סוף השבוע החופשי שלה.
"די עם הפרצוף צנע הזה" ציפורה חבטה קלות בזרועה "בסוף עוד יהיו לך קמטים".
"כואבות לי הרגליים והתור לא זז! בואי נלך ל'אורה' לראות את 'כוכב בודד', בבקשה…"
ציפורה צחקקה "אם רצית לראות את הפרצוף היפה של קלארק גייבל, יכולת להישאר בבית ולבהות בתמונות שלו, שמכסות את הקיר שלך. אני לא מפסידה את הבכורה של 'שיר אשיר בגשם' בעד שום הון".
רוחל'ה נאנחה שוב ונעמדה על קצות אצבעותיה. היא אפילו לא הצליחה לראות את קצה הטור, איזה יאוש.
"אני לא מאמינה שעשיתי את כל הדרך מקיבוץ כברי לחיפה, רק בשביל להתייבש מחוץ לקולנוע ארמון! עד שקיבלתי סוף שבוע חופשי מהמפקד ה-"
"שששש" ציפורה לחשה לה לפתע בדחיפות והחליקה בידיה את שמלתה הצהובה "סדרי את השיער שלך! פאול מגיע לכיוונינו".
"מי זה פ-" היא התחילה לשאול אבל נשמתה נעתקה כשראתה את הגבר הצעיר שהתקדם לעברן.
לבוש בחליפה חומה מעומלנת ונעליים מצוחצחות, הוא נראה כאילו העולם שייך לו. שיערו הכהה היה משוך לאחור בקפידה ושפם שחור ודק עיטר את שפתו העליונה. הוא נראה כמו התגשמות כל חלומותיה. הוא נראה כמו - קלארק גייבל!
"ערב טוב בנות" הוא אמר כשנעצר מולן, וקולו העמוק שטובל במבטא רומני כבד, העביר בגופה צמרמורת.
"ערב טוב פאול" אמרה ציפורה ועפעפה בריסיה. "באת לראות את הסרט?"
"לא, לא. אני בדרך למועדון ההסתדרות. רק היה לי כאן איזה עניין לסדר" הוא אמר ואז הפנה את מבטו אל רוחל'ה וחייך אליה.
בכל שמונה עשרה שנות חייה, רוחל'ה מעולם לא הרגישה ככה. הרגליים שלה הפכו לג'לי רוטט ופרפרים רקדו הורה בבטנה. היא רצתה להציג את עצמה, אבל פתאום נהיה לה קשה לנשום.
מבטו הכהה נח עליה לעוד שבריר שניה ואז הוא התנער וכיחכך בגרונו. "היה תענוג לראות אתכן בנות, אבל החבר'ה מחכים לי במועדון". הוא נד בראשו והלך.
"למה לא הכרת בנינו??" שאלה רוחל'ה ברגע שהוא התרחק ונשימתה שבה אליה.
ציפורה הביטה בה מופתעת "למה שאכיר בניכם?"
"מה זאת אומרת 'למה'?" הזדעקה רוחל'ה "ראית איך הוא נראה??"
"ברור שראיתי איך הוא נראה" ציפורה גילגלה עיניים "וגם שאר הבנות של חיפה ראו, אז את מוזמנת להרשם למועדון המעריצות".
"נו בחייך ציפורה, את יודעת שהוא בדיוק הטעם שלי" היא שילבה את אצבעותיה בתחנונים.
"אני יודעת…" אמרה ציפורה "אבל אני גם יודעת שהוא אחד האנשים העשירים והעסוקים בעיר הזאת, ואילו את-" היא זקרה אצבע לכיוונה של רוחל'ה "חיילת, בלי גרוש".
זאת היתה אמת כמובן, אבל רוחל'ה לא התרצתה.
"אז מה אם אין לי כסף? אני יפה וחכמה". היא שילבה את זרועותיה על חזה במחאה.
ציפורה פלטה נחרה לא נשית במיוחד "אם באמת היית חכמה, היית מבינה שבלי נדוניה, בחור עשיר כמו פאול לא יסתכל עלייך בכלל".
אבל הוא כן הסתכל, רוחל'ה היתה בטוחה בזה.
בהחלטה נחושה היא אחזה בזרועה של ציפורה ואמרה "בואי נלך".
ציפורה הביטה בה כאילו היא נפלה מהירח "לאן?"
רוחל'ה החלה לצעוד, גוררת אחריה את חברתה וענתה "למועדון ההסתדרות. לפגוש את בעלי לעתיד".
כמו בכל סוף שבוע, מועדון ההסתדרות היה מלא מפה לפה ואפוף עשן סיגריות. צעירות יפות וצעירים מיוזעים היו פזורים על פני החדר הרחב; צוחקים, אוכלים ורוקדים לצלילי קולו של אלוויס.
פאול היה מעדיף לשמוע עכשיו את ג'יקה פטרסקו, חבל שהישראלים לא ידעו להעריך מוזיקה רומנית טובה.
הוא התרווח בכיסאו ולקח שאיפה עמוקה מהסיגר שלו. פאול הכיר את כל מי שהיה במועדון, אבל חשוב מזה - כל אחד ואחד מהם, הכיר אותו. המסעדה הרומנית המצליחה שלו, והכסף שהגיע איתה, הרוויחו לו מקום של כבוד בקרב אנשי חיפה.
אבל למרות הכל, בגיל 25, הוא עדיין היה רווק.
החבר'ה הקניטו אותו, אמרו שיש לו דרישות גבוהות. אבל פאול ידע שזה לא נכון.
כסף לא עניין אותו. כאחד שהגיע מלמטה ובנה את המסעדה בעשר אצבעותיו, הוא ידע ששכל, יותר חשוב מכמה לירות בבנק. כל מה שהוא רוצה זו בחורה מבית רומני טוב, יפה ומעניינת, והוא לא התכוון להתפשר על אף אחד מהדברים האלה.
בצידו השני של החדר, דלת המועדון נפתחה ודרכה נכנסה ציפורה, שגרה בשכנות להוריו, אוחזת בידה של צעירה גבוהה. הצעירה לבשה שמלה כחולה אלגנטית ,שיערה היה אסוף בתסרוקת אופנתית וכל חזותה שידרה צניעות וטוהר. לקח לו רגע להיזכר היכן ראה אותה קודם- זו היתה הצעירה שעצרה את נשמתו בתור לקולנוע ארמון.
כבר במבט ראשון, אפשר היה לראות שהיא לא צברית. עם גזרה מלאה בדיוק במקומות הנכונים, עיניים חומות וחכמות, ושפתיים ורדרדות היא נראתה כמו התגשמות חלומותיו.
היא היתה יפיפייה.
הוא עקב אחריה בעיניו כשהתקדמה לתוך המועדון, רואה כיצד עיניה הכהות מטיילות על פני החדר בהשתאות.
ציפורה לחשה משהו באוזנה וגרמה לה לצחוק וחץ ננעץ בליבו.
החיוך שהאיר את פניה היה הדבר הכי יפה שהוא ראה מעודו.
מבלי משים החל פאול לפסוע לקראתה. כמו חשה בו מתקרב, הצעירה הפנתה את מבטה לכיוונו ומבטיהם הצטלבו. כל המועדון השתתק. בראשו של פאול, היתה רק היא והצורך שלו לדעת את שמה.
"שוב ערב טוב לכן, בנות" הוא אמר וניסה לשוות לקולו נונשלנטיות מדומה כשנעצר לפניהן "איזה צירוף מקרים נעים, להיפגש פעמיים באותו הערב".
"שום צירוף מקרים" אמרה ציפורה וחייכה בחמיצות "רוחל'ה גררה אותי לכאן, רק כדי שתוכל לראות אותך שוב".
סומק הציף את לחייה של רוחל'ה והיא שלחה מבט מרוגז בציפורה.
היא גם הייתה חמודה בנוסף להכל.
פאול העלה על פניו את החיוך הכי מקסים שלו והגיש לעברה את ידו "אם ככה, אתן חייבות לשבת איתי".
הוא ראה היסוס קל חולף על פניה של רוחל'ה לפני שהיא הניחה את ידה הרכה בידו ונתנה לו להוביל אותה לעבר השולחן שלו.
"מוטק'ה!" הוא קרא לכיוון המלצר "תוציא לנו נקניקיות".
עיניה של רוחל'ה התרחבו בהתפעלות למשמע ההזמנה היקרה שלו.
פאול חייך. הוא אהב בחורה שמעריכה אוכל טוב.
"אז, רוחל'ה" הוא גילגל את שמה על לשונו "איך זה שאף פעם לא ראיתי את הפנים היפות שלך באזור?"
הצבע הארגמני שב ללחייה למשמע המחמאה.
"היא לא מחיפה" התערבה ציפורה, מוטרדת בבירור מתשומת הלב שקיבלה חברתה.
"אז מאיפה?" פאול שאל, מפנה את מבטו שוב אל פניה של רוחל'ה.
היא נשכה לשבריר שניה את שפתיה הורודות לפני שענתה "גבעת אולגה".
קולה היה נעים וגוון קל של מבטא זר צבע אותו. "את רומניה, רוחל'ה?" הוא שאל בגבה מורמת.
היא נעה במבוכה על כיסאה ואז הרימה אליו את עיניה היפות "כן".
וואו, פאול חשב לעצמו, נראה שהוא פגש את אישתו לעתיד.
סבתא רחל וסבא פאול- 46 שנות נישואים מאושרות