סיפור אהבה ישראלי

2 - אפר / מיכל בסן

אפר / מיכל בסן

אזהרה: כתוב מנקודת המבט של דמות נאצית.
תודה לדפנה סאפר המקסימה על קריאת הבטא!

שלג יורד על המחנה. יורד ויורד כמו מתוך קללה מקראית.
לא מזמן השמידו אנשי הזונדרקומנדו את משרפה חמש. גופותיהם בערו במדורה גדולה, והעשן הסמיך טשטש את ארבעת עמודי העשן (יציבים, שחורים כדיו) שהתרוממו מעל אושוויץ-בירקנאו.
הָנְס מושך בכתפיו. טעם הסיגריות נדמה למחות את ריח העשן. הוא מצית לעצמו סיגריה נוספת ומתקדם פנימה.
בלוק 10. ממלכתו הקטנה של מנגלה. מוקדם יותר, שאל אותו יוהן מה יש לו לחפש אצל האוברשטומפיהרר. הניסויים המוזרים שביצע הרופא עוררו צמרמורת אפילו בקרביו של יוהן, ואלוהים יודע שיוהן לא היה אנין במיוחד. הברנש שלף את אקדחו לירות ביהודונים הקטנים על כל תואנה של מה בכך.
אבא, שאנן כתמיד, משך בכתפו ואמר ש-"יש כל כך הרבה מהם. אתה צריך להפסיק להיות רגיש כל כך." הנס ניסה להתעלם מריח החומרים האנטיספטיים (והטפסים, הו, הטפסים, שישבו על שולחנו של סטאנדורטארזט וירטס ובקשו אותו, בנימוס מעורר חלחלה, להפנות צמדי תאומים למשרדיו של הרופא. בפו היה רופא מצוין. אבא הכיר אותו לפני המלחמה; "לכל אחד יש שיגעונות משלו. תשתה קצת פורט?")
הוא מעיף מבט בפתח. השומרת – אלזה או אילזה – הלכה לעשן סיגריה. השטח פנוי.
*
ארבעה חודשים. זמן ארוך ליהודונים באושוויץ. רק החזקים ביותר שרדו במשך תקופה ארוכה כל כך.
"והאין זה בדיוק הרעיון?" הסביר בפסלייטר שמיט, גבתו מורמת. הוא, אבא ועוד מספר חברים קרובים התכנסו באחוזה, לא הרחק ממינכן, וכשהם לוגמים וויסקי מיושן היטב ("יקוללו הסקוטים הללו!"), שתו לכבוד הרייך ולכבוד הפטרלנד. מאוחר יותר, נותרו רק שמיט ובקבוק הוויסקי שלו, והנס, בחופשה קצרה מהאוניברסיטה, התפתה להזמנתו של הגבר המבוגר יותר.
"אז מה, הנס?" שמיט נראה משועשע. "רצחת כבר יהודונים?"
הוא נזכר בשברי הזכוכיות – אינספור חלונות ראווה מנופצים – ובגופתו של היהודי המבוגר, נחה לרגליו, שבורה ומדממת. יוהן קטם את זקנו ופאותיו, והנס, בלהט המעשה, חבט בו למוות. לאחר מכן מצא את עצמו מקיא בסמטה צדדית, דומע ומכייח לקול מצהלותיו של יוהן.
שמיט לא המתין למענה. "לחיי הרייך, ילד. שתה!"
הוא השתעל כשהוויסקי פגע בגרונו.
ארבעה חודשים.
ארבעה חודשים לפני כן, הבחין בה ניצבת על הרציף, רעמה של שיער אדום כדם מצליפה בפניה.
"על מה אתה מסתכל?" יוהן, עיני התכלת שלו עצלות מאכזריות ומבירה, התחקה אחר מבטו. "קצת רזה, לא?" הוא שמט את הסיגריה שלו, מועך אותה תחת עקב נעליו. "טפוי, יהודיה מלוכלכת."
נשימותיהם של מאות היהודונים הנשפכים מהרכבת הסתלסלו אל הרקיע. מנגלה, לא הרחק מהם, ניצב כשזרועותיו פרושות. בחלוקו הלבן, גלגלי הרכבת עדיין מהבילים עשן-רפאים, דמה הרופא למלאך. הדימוי עיכל את קיבתו של הנס כמו חומצה.
כשפנה להביט בה שוב, נוכח שנעלמה בין המון האדם. הוא לא חשב שיראה אותה פעם נוספת.
*
הוא לא מתעכב. כפי שקורה בכל פעם שהוא מגניב לה אוכל, הנס לא נשאר יותר מהמינימום הדרוש. חמש, אולי עשר דקות; צופה בה קורעת את הלחם באצבעותיה (דקיקות ולבנות כעצמות בקבר) ואוכלת אותו פיסה אחר פיסה. עיניה הענקיות אינן חדלות לשוטט: מישהו עלול לבוא. מישהו עלול לשמוע.
אבא, בשיחת טלפון בהולה מברלין, ביקש אותו "להיות מוכן לכל דבר".
הוא חושב על הדברים בלילה, שאגת מטוסים מחרידה את דממת המוות של המחנה, ומתהפך במיטתו. לפני מספר ימים הגיע משלוח בהול של יהודים ("מטרזין..." מלמל הקומנדנט). כאלפיים מתוכם נשלחו לקרמטוריום, ואחריו... שקט.
הרכבות – לעיתים שתיים ושלוש ביום – חדלו לפקוד את הרציפים.
הנס אורז את מזוודותיו כמעט בהיחבא, ממיר את המארקים שלו במטבע זר ומתכונן לגרוע מכל. ברדיו אין זכר לרעמי התותחים של הצבא הסובייטי (יוהן, שמאזין למרלן דיטריך, נדמה לדעת את המילים בעל פה), אבל הפקודות המוטחות על שולחנו של שטורמבנפיהרר בֵּר אומרות הכול.
הנס קורע את הלחם במו-אצבעותיו ומאכיל אותה: עד הפירור האחרון.
*
ינואר: המשרפות הושמדו כולן. הנס עובר במפקדה, תוחב לחם, נקניק, אפילו ירקות בכיסי מעילו, וממהר לבלוק 10.
מרבית הנערות נשלחו לחזית. הם מפנים את המחנה, הנס יודע. אבל היא צעירה כל כך, קטנה כל כך... (האומנת שלו, אישה צרפתייה בשם אלין, שרה על הזמיר הקט שגולגלתו נופצה). הוא שם את האוכל בידיה, בכיסי המדים המרופטים שלה, מתבונן בה אוכלת בחפזון. אכלי, הוא רוצה לומר לה. אכלי ותשרדי.
המברק מאבא מונח כאבן בכיסו ועימו כל האישורים הנחוצים – זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותה.
לרגע, נפגשים מבטיהם ומצטלבים. הנס בולע את רוקו.
"קֵסֶנֵם."
יהודייה מהונגריה.
*
הווילה בפוארטו מדרין קטנה משמעותית מהאחוזה ליד מינכן. אמא מתלוננת כי מזג האוויר משגע אותה ואבא פיתח תחביב חדש: צפייה בלווייתנים. המלחמה הסתיימה באופן רשמי קצת אחרי שהגיעו לארגנטינה, ומדי פעם אבא מדליק את הרדיו כדי לעקב אחרי משפטי נירנברג. כשיום אחד מתגלגלת לידיהם השמועה על בגידתו של שמיט, אבא משמיע שורה של קללות נמרצות וכמעט משמיד את הרדיו.
חולפות שנה ושנתיים ואז עשר ואחת-עשרה. הוא מתחתן (בת למשפחת מתיישבים וולשית. דור שני בארגנטינה), יש להם בן משותף, ולפעמים, בשעת בין ערביים – שמש מאדימה את עורה ושיערותיה – היא נראית לו כמו מישהי אחרת.
הוא יודע שלא יראה אותה שוב.
סוף