מלחמה ומחילה / קארין דגן חזן
שנת 2024 נתניה
"אמא, מצאתי ספר של סבתא. את יכולה להקריא לי בבקשה?"
"בטח מתוק שלי". אני נוטלת מידיו את הספר ומתחילה בסיפור:
שנת 1973 נתניה
גלית:
אחרי עוד יום ארוך ואינטנסיבי במיוחד מלימודים באוניברסיטה אני עושה את דרכי הביתה. הנסיעה מתישה ואני מגיעה לקראת בין הערביים.
השמש לקראת שקיעה והחושך מתחיל למלא את החלל. אני צועדת חרישית בשביל לביתי כשפתאום אני חשה שמישהו תופס אותי מאחור ומקרב אותי אליו. אני קופצת בבהלה. כשקול גברי לוחש לי באוזן "מתוקה זה אני. התגעגעתי אלייך". אני מסתובבת במהירות ופוגשת בחיוכו היפה של אלון.
"ארבת לי?" אני מנסה להסתיר חיוך אך לשווא.
"מה פתאום. פשוט כל כך התגעגעתי שהחלטתי לחכות לך כאן". הוא קורץ בשובביות.
"כמה זמן חיכית לי?"
"זה לא משנה. אחכה לך כמה שצריך". חיוכו היפה מתרחב וזה מראה שאני לא יכולה להישאר אליו אדישה.
"איך היה לך היום?" הוא מלטף את זרועי והמגע שלו מצמרר אותי.
"היה טוב, אבל עכשיו כשאתה כאן הרבה יותר טוב". חיוך מתפשט על פניי.
הוא נושק קלות ללחיי ולמצחי ומחבק אותי.
אור נדלק בפתח הבית ואני שומעת את אבי קורא לי. "כבר מאוחר. אני צריכה ללכת".
פניו נופלות "אני מחכה לרגע שנתחתן. ככה תהי לידי יותר, הרבה יותר. זה יקרה בקרוב, אני מבטיח". הוא אוחז בידי ומנשק אותה בעדינות.
"לילה טוב" אני נושקת קלות על שפתיו. הוא מחזיר לי נשיקה "לילה טוב יפה שלי".
אני מתארגנת לצאת ליום עבודה שמתחיל בשעות הבוקר המוקדמות ומסתיים לקראת ערב. בשנה האחרונה התחלתי לעבוד עם אבי במעדנייה שלו.
זאת הייתה המעדנייה המפורסמת ביותר באזור שלנו מאז שאבי פתח אותה לפני עשר שנים. אך בשנים האחרונות לאבי נהיה קשה לעבוד במעדנייה ולכן בימים בהם לא למדתי ניסיתי לעזור לו כמה שיותר. גם כדי להצליח במימון הלימודים. לעיתים הייתי מוכרת חלק מהסחורה בשוק וחוזרת עם כמה לירות.
אבי כבר מחכה לי במעדנייה, הוא מתחיל מוקדם. אם לא הייתי נשארת ללמוד אתמול עד מאוחר סביר להניח שהייתי יוצאת איתו גם.
כשאני יוצאת מביתי אני מבחינה במיכל חברתי אחותו של אלון יחד עם אמא שלהם, חנה.
המבט שלהן מבשר רעות. הן סורקות את הבית ועומדות קפואות כאילו הבחינו ברוח רפאים. זה לא מוצא חן בעיניי.
"שלום" אני מקבלת את פניהן בחיוך מאולץ ומיכל מחבקת אותי קלות "בוקר טוב" היא עונה בלחש.
אמה עומדת לידה במבט רוטן "שלום לך" היא אפילו לא מביטה לכיווני.
"קרה משהו?" אני לא מצליחה להתאפק. הייתי נחמדה אבל אין לי זמן לשיחות נימוס והעובדה שהן פה לא מבשרת טובות. אמה מעולם לא הייתה פה ואני בספק אם היא ידעה שאני גרה באזור הזה של העיר. האזור הפחות טוב. חנה לא עונה רק תולה בי מבט זועף.
"מיכל, משהו קרה לאלון?" אני מרגישה שנגמר לי האוויר.
"לא קרה לו כלום. הכל בסדר. תירגעי". אני נושמת בהקלה.
"אתן צריכות משהו? אני ממהרת. אבי מחכה לי במעדנייה.."
"כן, יקירתי, אחרת לא היינו באות עד לכאן". חנה מביטה בי בזעם. מה עשיתי לה שהיא שונאת אותי?
"אני מקשיבה". אני מניחה את ידיי על מותני להראות להן שאני ממתינה למוצא פיהן.
"באנו כדי לדבר איתך על הקשר שלך ושל אלון". היא אומרת בטון קשה. אני עומדת במבט קפוא שאינו מסתיר כל רגש אבל בפנים אני מתכווצת. הלב שלי הולם במהירות ולרגע אני פוחדת שהוא יתפוצץ.
"גלית. את מקשיבה לי?"
אני מהנהנת בצורה רובוטית, כבויה מדי.
"הקשר בינכם לא יכול להימשך יותר". היא ממשיכה באותה הקרירות שבה היא מביטה בי. כאילו היא מדברת על מזג האוויר.
"אני לא מבינה.." אני מתחילה ומיד מפסיקה כדי להצליח להחזיק בפנים ולא לבכות מולה. אני נושכת את השפה התחתונה שמתחילה לרעוד וממצמצת במהירות בעיניי.
"תקשיבי" היא מניחה יד על כתפי לאות ניחום אבל הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה שהיא תיגע בי. שתינו יודעות שזה שקר.
"את יודעת שהקשר הזה בינכם לא יכול להימשך יותר. עד עכשיו שתקתי. נתתי לכם להיות ביחד לגלות את עצמכם כי ידעתי שזה רק קשר נעורים שלא ישרוד את השנים. שניכם באים ממקומות שונים. אלון בא ממשפחה אמידה ומבוססת ואילו את.." היא נושמת בכבדות "נו את יודעת. את לא".
"מצטערת שלא נולדתי למשפחה הנכונה. הייתי צריכה לבחור למי להיוולד". אני עונה בציניות.
"לא התכוונתי לזה ככה. מה שניסיתי לומר זה שחשבתי שהקשר בינכם לא ישרוד את השנים ושיש בינכם פער עצום. הוא הולך לרשת את ההון המשפחתי והחברה של אביו. ואילו את.. את יודעת שזה לא יעבוד".
"אני לא מבינה למה. אני ואלון מודעים לפערים ביננו ועדיין אנחנו אוהבים אחד את השנייה ומצאנו את הדברים המשותפים לנו. הכסף שלו לא מעניין אותי. אני מתכננת להיות מורה. אני לומדת וחרוצה.." אני מפסיקה לדבר כשרואה את עיניה המתרוצצות ועמידתה חסרת המנוחה.
"אני אביא לך כסף, יש לי פה הרבה. רק תעזבי אותו בבקשה". היא מנסה להיות מנומסת אבל הציווי במילותיה נשמע בבירור.
"לא. אני אוהבת אותו. אני לא מתכוונת לוותר על הגבר שאני אוהבת". קולי נקטע בבת אחת ויבבה חלושה נפלטת ממני. ליבי נלחם.
"גלית" קולה הרך של מיכל מזכיר לי שהיא שם. "מה שאמא שלי מנסה להגיד זה שאלון חייב להתמקד עכשיו בעסק. את יודעת הוא הולך לרשת את אבי".
"זה לא מה שאתן אומרות. אתן אומרות שאני לא מתאימה לו ולמשפחתכם כי אני לא מהמעמד שלכם". אני ממקדת את מבטי בנקודה דמיונית מנסה בכל כוחי שלא לבכות.
"האמת היא שאבי מתכוון לשדך אותו לנורית".
"נורית? הרכלנית הזאת?" אני לא מתאפקת.
"כן. אבא שלה שותף בחברה של אבי ביהלומים". היא ממהרת לומר, כאילו זה משנה משהו.
זיעה קרה ממלאת אותי. למה לעזאזל אני צריכה להצדיק את הקשר שלי ושל אלון? אני יודעת שנורית לא יותר טובה ממני. ההיפך. למה זה צריך להיות ככה?
"בכל אופן, אבי החליט שאלון ונורית צריכים להתחתן. אם זה לא יקרה הוא ינשל אותו מהירושה".
אני מרגישה שהדם אוזל לי מהפנים.
"חשבתי שאת חברה שלי". אני לוחשת ומנקה דמעה סוררת.
"אני חברה שלך ואני יודעת שלא היית רוצה לחיות בתחושה שאלון ויתר על הכל למענך. את לא היית יכולה לחיות עם זה. אני מכירה אותך".
"אז מה את אומרת לי עכשיו? לוותר עליו?"
"אני מצטערת". היא מביטה בי עמוק ואני מזהה עצב בעיניה.
"בסדר" אני אומרת אחרי נשימה עמוקה מידי. "מה בסדר?" חנה מזדקפת בהפתעה. "אני אעזוב אותו". אני מפסיקה לנשום.
"את רוצה שאשלם לך?" חנה מוציאה מעטפה מכיסה.
"אני לא רוצה ממך כלום". אני מתרחקת מהן ואז נעצרת ומתקרבת אליהן בחזרה "בעצם כן. אני רוצה ממך משהו". חיוך מתעקל מבין שפתיה. "ידעתי". היא מחווה לעבר המעטפה שנחה בידה.
"הדבר היחיד שאני רוצה זה לא לראות אותך לעולם". אני פוקחת את עיניי בעוצמה ומישירה אליה מבט. החיוך נמוג מפניה במהירות ומבע מופתע מעטר את פניה. היא לא רגילה לזה.
"אני אעזוב אותו. עדיף ככה. אני לא רוצה להיות עם משפחה שלא רוצה אותי. עכשיו ברשותכן אני הולכת לעבוד ולעזור לאבי". אני לא מזכה אותן במבט נוסף והולכת.
בשעות הערב המאוחרות אני מגיעה לביתי. ניסיתי למשוך את הזמן כמה שיותר. כשאבי סיים את עבודתו והתכוון לנעול את המעדנייה ביקשתי ממנו להישאר עוד. אמרתי שאבדוק את המלאי, את ההזמנות ואעבור על ספרי החשבונות. הוא הסכים.
כשאני מתקרבת לפתח הבית אני מזהה את אלון יושב עם הבגדים המהודרים שלו על הרצפה המלוכלכת. המראה הזה אבסורדי שהוא כבר מצחיק. אם הייתי במצב רוח אחר אולי באמת הייתי צוחקת. אבל זה לא המצב.
ממש לא רציתי לראות אותו, לא אחרי השיחה היום בבוקר. רציתי למשוך את הרגע עוד קצת. להרגיש עוד שהוא שלי ואני שלו. אבל הוא החליט להגיע לפה היום ולא נותרה לי ברירה.
אני עומדת מולו מרותקת, בוחנת את תווי פניו היפים. מנסה למשוך את הרגע יותר. מנסה להרשות לעצמי להמשיך לאהוב אותו עוד קצת לפני שהכל יגמר.
כשהוא מבחין בי הוא נעמד ומנער את בגדיו "גלית. לא שמתי לב שאת כאן" הוא מחייך ופניו מוארות.
"לא רציתי להפריע לך" אני פולטת.
הוא מתקרב אליי ונושק נשיקה עמוקה לשפתיי. נשיקה סוערת ומשולחת כל רסן. אני נאבדת בנשיקה שלו אבל מבינה שאני חייבת לנחות לקרקע. אז אני דוחפת אותו קלות ממני. הוא מביט בי מופתע.
"קרה משהו?"
"אני עייפה". אני מתרחקת ממנו למרות שהגוף שלי רוצה את להפך הגמור.
"אני מבין שאת אחרי יום ארוך ואת בטח עייפה. אבל אחרי שאספר לך מה שעשיתי את תשמחי. אני יודע".
"מה עשית?" לרגע אני פוחדת לשמוע את התשובה.
"ביקשתי מאביך את ידך".
"מה עשית?" הלב שלי צונח בקרבי. עד עכשיו זה היה רק בגדר דיבורים. לא חשבתי שהוא יציע לי עכשיו כשהוא לומד את התפקיד החדש במשרד של אביו.
"אביך הסכים כמובן. למעשה הוא ברגע זה מחכה לנו בבית עם בקבוק היין המשובח ביותר שלו. או שזה בעצם וויסקי. אני כבר לא זוכר. מרוב שהתרגשתי לא כל כך שמעתי מה הוא אומר אחרי שהסכים לתת לי את ידך ואמר שהוא אוהב אותי כמו בן.." הוא מפסיק בבת אחת את רצף הדיבור וההתלהבות שלו. "רגע, את לא שמחה?"
"אני לא מאמינה שעשית דבר כזה בלי לשאול אותי". אני עונה בצעקה שמבהילה אפילו אותי.
"רציתי שזאת תהיה הפתעה. אראה לך את הטבעת. בחרתי את החיתוך של היהלום בצורה העדינה ביותר כי זה הזכיר לי אותך". הוא שולף מכיסו קופסה שחורה.
אני מרימה את ידי בביטול ודוחפת את הקופסה הצידה. "מצטערת. אנחנו לא יכולים להתחתן".
"מה? למה לא? זה מה שתמיד רצינו. תמיד דיברנו על זה.."
אני מנידה את ראשי לשלילה. "אני מצטערת. אני לא רוצה להתחתן איתך. להפך אני חושבת שאנחנו בכלל צריכים להיפרד".
"עכשיו? בגלל הלימודים?" הוא מנסה שוב.
"א-נ-י ל-א ר-ו-צ-ה ל-ה-ת-ח-ת-ן א-י-ת-ך בכלל" אני מושכת את המילים באיטיות. "מה? זה בגלל שדיברתי עם אביך מבלי לשאול אותך? אני מצטער. זה היה בשביל ההפתעה. לא התכוונתי לעצבן אותך.."
"זה לא קשור לזה. עבר עליי יום ארוך. אני חייבת ללכת".
"לא. אני לא אתן לך ללכת עד שתגידי מה עובר עלייך. זה היה החלום של שנינו. אני לא מבין מה קרה עכשיו"
"אנחנו לא מתאימים. יש לך את העסק של אביך לנהל. לי יש את אבא שלי, המעדנייה והלימודים. אנחנו נמצאים במקומות שונים זה לא יכול לעבוד".
"זה אף פעם לא הפריע לנו". הוא נושם עמוק. "אני לא מבין מה קרה עכשיו".
"כשרק התחלנו להיות ביחד היינו ילדים. לא הבנו כלום. נסחפתי בתוך חלום ורוד ורומנטי אבל עכשיו אני מבינה שזה לא יכול להתקדם למשהו רציני חוץ מפנטזיה מתוקה. אני כבר לא רוצה פנטזיה אני רוצה את העולם האמיתי. אתה לא חלק מהעולם שלי עכשיו. יש לך לנהל את העסק המשפחתי.."
"עוד פעם העסק המשפחתי? אז אני אפרוש אגיד שאני לא רוצה לנהל אותו. אם זה מה שמפריע לנו.."
"לא. אתה אוהב את התפקיד והעבודה. אני בחיים לא אוכל להיות איתך בידיעה שוויתרת על זה בגללי".
"אני לא מבין. מה את אומרת לי?"
"אלון. אני מצטערת. היה לי טוב איתך אבל זה חייב להיגמר. אנחנו לא יכולים להיות יותר ביחד. זה נגמר".
"אני לא מבין. חשבתי שאת אוהבת אותי".
"גם אני. כנראה שלא"
"תגידי את זה. אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה"
"אני לא אוהבת אותך אלון. אני מצטערת". המבט שלו הלום הצער מביט ממושכות בפניי. דמעות ממלאות את פניי. "אני חייבת ללכת. אני מצטערת". אני מצליחה לומר בשארית כוחותיי האחרונים ונכנסת הביתה.
עבר שבוע מאז הפעם האחרונה שראיתי את אלון. חשבתי שעם הזמן יהיה קל יותר, אך כל פעם שאני נזכרת בפניו כשאמרתי לו שאני לא אוהבת אותו אני מצטמררת מהמחשבה שפגעתי בו. למרות שהייתי רוצה שזה יהיה נכון שאני לא אוהב אותו, אני מרגישה ההפך. שהאהבה הזאת זורמת בעורקיי, שורפת ומשאירה אחריה כוויות בכל הגוף.
לפני יומיים פרצה מלחמה. המלחמה הקשה ביותר שידעה ישראל, שגרמה לאובדן כה רב. מלחמת יום הכיפורים. רציתי לדבר עם אלון שינחם אותי ויעודד אבל לא יכולתי. אנחנו כבר לא ביחד.
אבי נכנס לחדרי "מיכל באה לדבר איתך".
אני מגלגלת את עיניי מה היא רוצה ממני?
כשאני מזהה את הדחיפות בעיניה אני ממהרת להכניס אותה לחדרי וסוגרת במהירות את הדלת.
"מה את עושה פה?" אין לי כוח לשיחת נימוס. לא אחרי הפעם הקודמת.
"גייסו את אלון. הוא צריך להתייצב בבסיס שלו עכשיו".
"איפה הוא?" המחשבה שאאבד את אלון לתמיד מבלי שהספקתי לדבר איתו ולהגיד לו איך אני באמת מרגישה גורמת לי מועקה בחזה.
"מארגנים לו הסעה מנקודת איסוף. זאת הכתובת. הוא צריך להיות שם עוד שעה. את חושבת שתספיקי להגיע?"
"למה את עושה את זה? לא רצית שאפרד ממנו?"
דמעות זולגות מעניה. "יש סיכוי שאאבד את האח היחיד שלי. אני לא רוצה לשלוח אותו לשם בלי תקווה, בידיעה שאת לא אוהבת אותו".
"אני מקווה שאספיק את האוטובוס" אני מביטה בפתק המקומט שמונח בידי.
אני יוצאת, ממהרת לאוטובוס. כשהוא כבר מגיע אחרי רבע שעה של המתנה הוא מלא בנוסעים ואני נדחסת בקושי. אני חייבת להספיק להגיע אליו. להיפרד.
בנקודת האיסוף אני רואה מספר רב של אוטובוסים שמתחילים בנסיעה מהירה. אני מנסה לסרוק ללא הצלחה את הנוסעים אך האוטובוסים נוסעים ואני מבינה שאיבדתי את ההזדמנות אולי האחרונה להיפרד ממנו. לבקש מחילה.
הזמן חלף ולא ידעתי מה קורה עם אלון. חוסר הידיעה הקשה עליי להמשיך בשגרה שכאבה בכל נשימה. האווירה בארץ עצובה כל כך.
אני יוצאת החוצה להתרענן קצת ורואה את מיכל ברכב שלה בשביל הגישה לביתי. "מה את עושה פה?" הפחד ממלא אותי.
"אלון נפצע והוא מאושפז בבית חולים, בואי אני אקח אותך אליו".
המראה של הגבר החזק הזה שוכב במיטת בית החולים מחמיר לב. משפחתו שם אבל כבר לא אכפת לי. אני אשאר כאן עד שיתעורר.
"אלון. אני מצטערת. אתה כל כך חזק. אתה חייב להתעורר. בבקשה". אני קוראת לו למרות שאיני יודעת בוודאות שהוא שומע.
אלון עבר שני ניתוחים ברגלו. גם נפגע בראשו ולכן הורדם. התחושה שאני קרובה אליו גם כשאינו בהכרה הפכה את המצב למעט קל יותר.
ביום השלישי לשהותי בבי"ח מגיע אלינו הרופא "אלון פקח את עיניו. הטיפול עוזר והוא מתאושש". אני חשה הקלה והוריו נכנסים לדבר איתו בעוד אני ממתינה בחוץ.
"הוא מבקש שתכנסי אליו". חנה מביטה אליי בעיניים דומעות. כשאני נעמדת היא מחבקת אותי במפתיע "תודה שהגעת וסליחה על הכל. מחילה". היא מוחה עוד דמעה. אני מהנהנת ומלטפת את ידה בתגובה.
בכניסה אליו אני מרגישה שרגליי רועדות וצמרמורת חולפת בגבי. מה להגיד לו?
"שלום" אני מתיישבת לידו ועיניו היפות מביטות אליי. "הייתה לי שיחה רצינית עם הוריי" הוא אומר בלי שהיות. "הבנתי שהם דיברו איתך לפני".
"איך הבנת את זה?"
"כי ראיתי אותך בנקודת האיסוף. ממש רגע לפני שהאוטובוס נסע משם. זיהיתי אותך מרחוק. לא היית באה במיוחד בשבילי אם את לא אוהבת אותי".
"אני מצטערת" אני לוחשת.
"תדעי לך שזה מה שהחזיק אותי במלחמה. הידיעה שאת שם. אוהבת אותי למרות הכל". הוא לוחש בשקט ואז מוסיף "היית צריכה לספר לי. חשבתי שאין ביננו סודות".
"אני מצטערת. מחילה לא רציתי להרוס לך את העתיד שלך. גם למען האמת, אולי חשבתי שאני לא מספיק בשבילך".
הוא שותק. אחרי רגע ארוך שנמשך כמו נצח הוא מחווה לי על המדים שנמצאים בתיק שלו. "את יכולה להביא לי את החולצה בבקשה?"
"קר לך? אתה רוצה שאבקש מהאחות עוד שמיכה?"
הוא מניד לשלילה. כשאני מביאה לו את החולצה הוא שולף מהכיס את הקופסא.
"יש לי שאלה בשבילך. אני מקווה שהפעם תעני עליה נכון" אני מזהה חיוך מתעקל על שפתיו היפות.
"תתחתני איתי?"
"בטח".
"את מבטיחה לי שאין ביננו סודות יותר?"
"מבטיחה. אני אוהבת אותך". אני נושקת לשפתיו.
שנת 2024 נתניה
"אז בסוף הם התחתנו אמא?"
"כן, מתוק שלי, זה סיפור אמיתי. זה היומן של סבתא".
"אז זה קרה באמת?"
"כן, קראנו לך אלון על שם סבא שלך, אלון".