זמן מלחמה / אילת ליפסקי דניאל
הדפיקה המהירה על הדלת העירה אותי. לרגע הייתי בטוחה שאני מדמיינת, אבל בפעם השנייה שהלמו בדלת הכרתי בחובתי לקום מהמיטה.
בחודשים האחרונים אני עייפה כל הזמן, ולמרות שבחוץ מתחוללת מלחמה, אני מעבירה את רוב שעות היום במיטה.
אני מתגלגלת לעבר הדלת בכבדות. כאשר אני פותחת אותה אני מזהה את לאה, השכנה שלי, מלווה בבנה.
"פרפר, מחפשים אותך בכל השכונה, עלייך להגיע לתחנת המשטרה". דבריה מבהילים אותי, מה לי ולמשטרה?
"מדוע מחפשים אותי?" אני שואלת אותה.
"אני לא יודעת" היא אומרת ופוערת עיניים לעומתי, "לא אמרו".
. היא יורדת מדרגה אחת ומפנה לי את הדרך. אני לא מתמהמהת. למרות השעה המאוחרת והקור בחוץ אני נועלת במהירות נעלים ולוקחת את אחד הסוודרים שעל המתלה, זה סוודר של אלי, ועדיין יש עליו את הריח של הבושם שלו.
"את רוצה שאקרא לדוד להסיע אותך?" לאה שואלת. משה, הבן שלה, מותח את צווארו ומסתכל לתוך הבית שלי – מחפש בדירת החדר הקטנה משהו מעניין.
"לא תודה, אני אסתדר" אני סוגרת אחריי את הדלת בטריקה. משה נבהל ונסוג לאחור.
"את בטוחה?"
"כן" אני אומרת ויורדת במדרגות הישר לתוך החצר המוזנחת בקדמת הדירה שלנו.
אלי הבטיח לי שעוד לפני הלידה הוא יסדר כאן, כדי שיהיה לי ולתינוק יותר נעים. הוא גם הבטיח להיות איתי בלידה. בינתיים פרצה המלחמה והוא גויס ללחימה בחזית. הוא לא יסדר את החצר, והוא כנראה גם לא יהיה בלידה.
אני נאנחת ומתחילה לצעוד במהירות לעבר תחנת המשטרה. השמש שקעה, והפנסים ברחובות כבר דולקים, דולקים אך לא מאירים. באותו יום כיפור ארור הגיעו נציגי העירייה וצבעו את כל הפנסים בשחור, על מנת להקשות על מטוסי ערב להפציץ את הערים, הם אמרו.
אני הרגשתי כאילו הפנסים נצבעו בשחור כדי להתאים להלך הרוח של האנשים שנשארו בעורף. למרות שעברו ימים מאז שהחלה הלחימה, כולם כאן עצובים, ואף אחד לא טרח להסיר את הצבע מהפנסים.
אני מגיעה לתחנת המשטרה מתנשפת. הפקידה מבקשת ממני להמתין והולכת לברר מדוע קראו לי להגיע.
אני מתיישבת על כיסא וממתינה, מחשבות מתרוצצות בראשי, מדוע קראו לי? מה לי ולמשטרה? אני מתחילה לחשוש ומלטפת את הבטן שלי כדי להירגע. תנועות התינוק, כרפרוף כנפי פרפר בבטני מאשרות לי שכנראה גם הוא מרגיש את הלחץ בו אני נמצאת. מידי פעם עובר שוטר במדים כחולים ושואל אותי למה אני מחכה ואני מסבירה שהגעתי כי קראו לי. הוא מושך בכתפיו וממשיך.
לאחר דקות ארוכות הפקידה חוזרת, מלווה בשוטרת מבוגרת ובשוטר נוסף, צעיר יותר. הם מבקשים ממני לבוא איתם לחדר אחר בתוך התחנה. הפקידה חוזרת למקומה ואנו צועדים בשקט, נכנסים לאחד החדרים.
"יש לך אמצעי זיהוי?" שואלת אותי השוטרת כאשר אני מסירה את הסוודר ומתיישבת על הכיסא.
אני מנידה בראשי, "יצאתי מהר מהבית. הבנתי שמחפשים אותי, אז הגעתי. תוכלו להסביר לי במה מדובר?" שני השוטרים מסתכלים אחד על השני, ולאחר מכן מתיישבים. השוטרת מסתכלת על כמה דפים שמונחים על השולחן ולא אומרת דבר. אני מנסה להסיט את תשומת ליבה "סליחה?"
"גברת כהן" קולו של השוטר מפר את הדממה
אני מהנהנת אליו מתוחה כמו קפיץ.
"את נשואה למר אליהו כהן?"
אני מהנהנת שוב. אולי בכלל הם מחפשים את אלי? המשטרה אמורה לדעת שהוא גויס לחזית.
"מר כהן היה הבעלים של רכב מסוג וולפסווגן כתום, עם 8 מושבים?"
"כן" אני עונה בבלבול "זה רכב העבודה שלו".
"תראי, גברת" השוטרת מדברת ואני מסיטה אליה את עיניי, "גם הרכב של בעלך גויס".
"אני יודעת" אני אומרת "ביום כיפור, כאשר קראו לכלל חיילי המילואים להתייצב, ביקשו ממנו להגיע עם הרכב".
אלי לא רצה לגייס גם את הרכב. הוא קיווה שאני אלמד נהיגה ואוכל להשתמש בו. אבל ככל שההיריון התקדם נראה כי הסיכוי שאצליח לסיים שיעור נהיגה, שלא לדבר בכלל על השגת רישיון נמוך מאוד.
"אני מבין" אומר השוטר. "כפי שאת יודעת, כאשר מגייסים את הרכב, בעל הרכב צמוד אליו, כלומר, הוא נוהג ברכב" אני מהנהנת, זה גם מה שאלי אמר. "ולפי הרשומות שלנו, מר כהן ביקש להישאר עם הרכב"
"כן". אני נזכרת עד כמה הוא שומר על הרכב. "זה לא מפתיע אותי, הוא מאוד אוהב את הרכב שלו". לפני המלחמה, מידי יום שישי הוא מצחצח את הרכב מבפנים ומבחוץ. כל כך אהבתי לנסוע איתו ברכב, הרוח מניפה את שיערי לכל כיוון, והוא אומר שאני נראית כמו כוכבת קולנוע, גורם לי לצחוק.
השוטרים מחליפים מבטים שמשמעותם ידועה רק להם.
"גברתי, לצערי, יש לנו חדשות לא טובות" אומרת השוטרת באיטיות. "הרכב היה מעורב בתאונה בחזית וכל יושביו נפגעו" אני שומעת אותה, אבל המוח שלי לא מצליח לקלוט את מה שהיא אומרת.
"מממ...ממ..מה?"
השוטרת אוחזת בידי בעדינות. "גברת כהן, אנחנו חושבים שבעלך נהרג. עם שאר נוסעי הרכב".
"לא! לא! לא!" אני זועקת כאשר דבריה מחלחלים לתודעתי. "אלי שלי! הגבר שלי!" העולם משחיר ואני מרגישה כאילו אני צונחת לתוך סיוט שחור.
ידיים אוחזות בי, וטפיחות בקצב אחיד מתנגנות לי על היד. "גברת כהן, את שומעת אותי?"
אני מעפעפת, פותחת את העיניים ומהמהמת משהו כתשובה. נראה שהתעלפתי.
כוס מוגשת לפי ואני לוגמת מעט מים.
השוטרת עוטפת אותי בסוודר של אלי, וברגע שהריח שלו אופף את כולי, אני נזכרת במה שהם אמרו לי- אלי נהרג. אני פורצת שוב בבכי.
"בואי, אחד השוטרים יקח אותך הביתה" השוטר עוזר לי לקום, ואני מדדה מחוץ לחדר ואז לעבר העמדה של פקידת הקבלה.
"זה סולימן" השוטרת אומרת לי באיטיות, כמו שמדברים לילד "הוא יסיע אותך הביתה". אני מהנהנת אליה ונכנסת לניידת. סולימן מבקש ממני הנחיות. "לא לכל הרחובות יש שמות, ולא לכל הבתים מספרים", הוא מנסה לפתח שיחה בזמן שהוא עובר בין רחובות השכונה חסרי השם. אני שותקת, ודמעות זולגות מעיני.
הניידת עוצרת מול החצר המוזנחת, האור בחלון של לאה עדיין דלוק, אבל אני צועדת על שביל הגישה ונכנסת לדירת החדר הקטנה שלנו… פתאום אני חושבת על זה שכבר אין שלנו והמחשבה הזו סודקת את ליבי ושוברת אותו לאלפי חתיכות.
אני נרדמת בבכי. עוברות שעות, אולי יותר. דפיקות על הדלת מעירות אותי, אך כאשר זיכרון דבריה של השוטרת עולים בראשי, איני קמה מהמיטה.
לבסוף הדלת נפתחת, אור היום מגרש את אפלולית החדר. לאה עומדת בפתח הבית מלווה באישה שאיני מכירה.
"שלום, גברת כהן" היא אומרת. "שמי מרים אני עובדת בעירייה. באתי לבדוק אם יש משהו שאוכל לעשות למענך". זעקות של בכי פורצות מגרוני.
לאה והאישה מהעירייה מסתודדות בפינת החדר, כאשר אני שוב שוקעת לשינה מהולה בכאב וחולמת על הגבר שלי.
"את חייבת לשתות ולאכול, פרפר". האור החודר מן החוץ עמום יותר כשאני מנסה לפקוח את העיניים. לאה עומדת לצד מיטתי "אם לא בשבילך, אז בשביל התינוק". אני מסובבת את פני לעבר הקיר וגולשת שוב לתוך שינה מתוקה, שם אלי עדיין מחבק אותי.
"אולי כדאי לקרוא לדוקטור?" לאה שוב מדברת והקולות נחלשים וכמו מגיעים ממקום רחוק מאוד, ואילו קולו של אלי, לוחש באוזני מילים של אהבה, מבטיח לי שהוא עוד יחזור אלי.
אני מתעוררת לתחושה של ידיים קרות הנוגעות בי. דקירה חודרת לזרועי ומזעזעת את גופי בכאב.
"בעיקר חסרים לה נוזלים, אני אדאג לה מכאן" נשמע קול גברי לא מוכר.
"תודה רבה דוקטור". אני מזהה את קולה המודאג של לאה.
"אני חושב שהיא מתעוררת... בוקר טוב לך. שמי דוקטור חיים ואת קצת מיובשת, אז אנחנו נעזור לך עם קצת נוזלים, בסדר?" הוא לא ממש ממתין לתשובה.
"כמה זמן היא ככה?" הוא שואל את לאה
"כמה ימים, דוקטור".
"טוב, אנחנו נראה מה מצבה כאשר נסיים את המנה הזו".
דוקטור חיים לא מרוצה ממצבי ונותן לי מנה נוספת של נוזלים, ואני ממש צריכה להתפנות.
דמעות שוב מרטיבות את לחיי כאשר אני שוטפת את הידיים ונתקלת במברשת הגילוח של אלי על הכיור במקלחת הקטנה שלנו.
הרופא כבר עזב, ולאה יושבת על המיטה המשמשת אותנו גם כספה בעת האירוח.
"פרפר, בואי, שבי לידי" היא אומרת ואני עושה כמצוותה.
"את חייבת לשמור על עצמך, על התינוק, פרפר. אפילו שקשה, אפילו שעצוב". אני מהנהנת אליה והיא ממשיכה "השוטר סולימן שהיה כאן סיפר לי מה קרה. הוא אמר שהם לא מצאו שרידים, ויש הרבה בלגן בחזית".
אני שוב פורצת בבכי, חושבת על כל מה שהיה לאלי ולי, על כל הרגעים שחלקנו, על החלומות שהיו לנו, על העתיד שרקמנו בדמיוננו.
"בואי, הכנתי רורמה סבזי, אומנם בלי בשר, אבל העשבים יחזקו אותך" היא אומרת לי כאשר אנחנו הולכות לעבר הבית שלה הצמוד לשלי.
הימים עוברים, מידי פעם מגיע נציג של העירייה, שוטר מהמשטרה, או חייל מהצבא – כולם מסתכלים על הבטן התופחת שלי, ממלמלים מילות התנצלות ושואלים במה הם יכולים לעזור. אני סובלת ביום ובוכה בלילה, אבל עושה כמיטב יכולתי לדאוג לעצמי, ולדאוג לתינוק שגדל בתוכי, המזכרת שנשארה מהאהוב שלי.
באחד הבקרים, לאה ואני יושבות בחצר המוזנחת, בוררות קטניות בקערות רחבות. אני מוצאת את הפעולות הפשוטות האלו מסיחות את דעתי מרגעי השבר הקשים. לפתע כאב חד מפלח את גופי, ואני נאנקת בכאב.
"את בסדר?" לאה שואלת ואני מהנהנת אליה, מנסה להתרכז בצבעי הקטניות שכאב נוסף מפלח את בטני.
אני מניחה את קערת הקטניות ונעמדת, ולאה קוראת אלי "פרפר, המים שלך ירדו" אני מסתכלת על רגלי, ואכן המכנסיים שלי מלאות במים כאילו ברח לי הפיפי "אוי אלוהים!" אני אומרת ולאה ישר נעמדת לצידי ותומכת בי, אני מנסה לקחת נשימות עמוקות ולהירגע.
מכונית לבנה עוצרת בכביש. לאה מנפנפת לעבר המכונית בידייה "פרפר, בואי, את צריכה להגיע לבית חולים" היא תומכת בי ויחד אנחנו מתקדמות לעבר הכביש "אולי החיילים האלו יסיעו אותנו".
אני רועדת, הכאב רב מנשוא, "לאה, אני צריכה את התיק עם המסמכים" אני מצליחה להגיד.
"אני אביא אותו" היא אומרת ומשאירה אותי לעמוד לבדי, אני אוחזת בבטני, מנסה לנשום, מתרכזת בקרקע כאשר קולן של הלמות רגלים קרבות אלי.
דמעות זולגות מעיני, לא בגלל הכאב, המחשבה על החייל שלי, שלא יזכה לראות את התינוק שלנו מכאיבה לי הרבה יותר מכאב הצירים. נעלים אדומות נעצרות מול נעלי, ופתאום ידיים חסונות חובקות אותי בחיבוק כל כך מוכר. בתחילה מוחי מסרב להאמין, מסרב לעכל, אבל הריח שלו, הריח שלו המהול בריח המדים והשמן, אני לא יכולה לטעות בריח שלו!
"אלי", אני אומרת "אלי, זה אתה או שזהו תעתוע של ליבי הדואב?" אני מרימה את עיני אל פניו הזוהרות
"זה אני, פרפר יפה שלי, אני ולא אחר! מדוע את בוכה, משוש חיי?" הוא שואל
לאה מאחורי פורצת בזעקות שמחה.
"חשבתי... אמרו לי... הו, אלי! אתה בסדר?"
"כן, אני בסדר גמור!"
"אבל אמרו לי שאתה… שהאוטו שלך וכל מי שנסע בו..."
"החלטתי ללכת עם הגדוד שלי דרומה, את האוטו גויסו לחזית הצפונית", הוא אומר לי ומוביל אותי לכביש "הבטחתי לך שאהיה כאן כאשר תלדי, אז הנה אני" הוא אומר וצוחק והדמעות שזולגות על לחיי, אינן של צער, או של כאב אלא של אושר צרוף.
*במהלך מלחמת יום הכיפורים, במשך חודש שלם, אימי האמינה שאבי נהרג בחזית הלחימה עם הסורים. כל הגורמים הרשמיים היו בטוחים שהוא נהג ברכבו, אך אבי החליט לנטוש את הרכב ביום הגיוס, ויצא, יחד עם גדוד המילואים שלו, לחזית הדרומית, החלטה שככל הנראה הצילה את חייו.