זעקת נשרים נשמע מחוץ לחלון, בוודאי בדרכם לעוד שדה קרב, לנקר את המתים. קריאותיהם היו רבות מדיי בימים ההם, ימים שבין מרד לקרב.
עבר זמן רב מאז הפרו הארורים את שלוותינו. בתחילה, הם צעדו כנהר גועש המציף את הארץ, נחש המרעיל את השדות. הרס הציף את חופינו ושדותינו כלהבות הפורצות מתוך תהום הנשייה. לגיון על גבי לגיון של הצבא הרומי שצעדו תחת פיקודו של הגנרל פומפיוס מגנוס לא היו הראשונים ולא האחרונים המגיעים לדרוש לעצמם את ארצנו, ארץ זבת חלב ודבש.
והיום לא שורר השלום בארצנו. אולי הוא לעולם לא ישרור.
הדממה הרועמת בבית למעט קולות הכתישה מהעלי הטרידה אותי, כשקט לפני הסערה.
"מרים" סלומון פרץ בצעקה מבעד לדלת.
הנער הכחוש עם תלתליו השחורים הפרועים התנשף בכבידה כאילו הקיף את כל הכפר שלנו למרגלות ההרים.
"תעזבי כל מה שאת עושה ותברחי, מהר" הוא התנשף תופס את ידי ומושך אותי לכיוון הדלת.
"מה קרה סלומון? אני לא יכלה לעזוב הכול, אני באמצע הכנת משחות ואתה יודע כמה הן חשובות במיוחד עכשיו" משכתי את ידי משלו.
הנחתי את העלי במכתש שהכיל אוג קוצני שישמש למניעת מחלת חום וזיהום פצעים פתוחים כמו שלימדה אותי סבתי.
"לקח לי נצח להשיג את השיח הזה מהרוכל שהצליח להגיע הנה מהצפון, אני לא הולכת לבזבז את הזמן עכשיו להסתכן בהרס המשחה. תסביר לי כמו בן אדם מה קרה?" בחנתי אותו מכף רגל ועד ראש ונרתעתי כשראיתי את חולצתו וידיו המוכתמות בדם.
"מה קרה סלמון של מי הדם? נפצעת?" התחלתי לבחון אותו במהירות בחיפוש אחרי פצעים מדממים בידיו ופניו.
"זה לא הזמן עכשיו מרים! זה לא הדם שלי. הייתה התקוממות בשדות המרעה, המורדים תקפו שיירת חיילים וזה פשוט היה טבח." עיניו נפערו כשל עגל העומד בפני שוחט.
לפתי את שני חרוזי הענבר על רצועת עור שחורה דקה על ידי, סיבובם תמיד הרגיע אותי אפילו שהם הכילו הבטחה שלעולם לא תתקיים. שני חרוזים כשני עיניו של הילד הראשון שאי פעם אהבתי ולעולם לא ישוב אליי עוד.
"זה היה נוראי... לא ראיתי מימי כל כך הרבה דם וקרביים. הרומאים, חלקם נפצעו, הם בדרך לכאן לטפל בפצועים. תברחי! מהר"
"ומה עם המורדים? מישהו שרד?" אימה אחזה בפני." מי יטפל בפצעים שלהם? אני לא יכולה לברוח להרים כפחדנית" הבטתי בנער הכחוש בן השלוש עשרה שמגיעי לי לסנטר ומחלק לי הוראות.
התחלתי לאסוף צנצנות משחות, סט סכינים ותחבושות לתיק העור שהיה תלוי על הקיר.
"עזרא השביע אותי להבריח אותך להרים" הוא לפת את ידי בעוצמה.
ליבי צנח לבטני והפלתי את התיק לרצפה.
"לא" דמעות החלו לזלוג על לחיי.
"לא" נענעתי את ראשי והצמדתי את ידי לפי כדאי למנוע את צרחות הכאב שמפלחות את ליבי.
"הוא לא שרד, אני מצטער" הוא הרכין את ראשו ועצב מילא את קולו.
"אולי... אולי הוא עוד חיי ושוכב פצוע בשדה מדמם, אני אוכל להציל אותו... אני יכולה לעזור לו" גמגמתי ידי רועדות מושטות לאסוף את התיק.
"מירי" הוא לפת את פני בידיו ועיניו הנואשות מפלחות את מבטי. "הוא לא שרד, הוא לא."
כנראה שהזמן עצר מלכת והפסקתי לנשום כי אני לא הייתי נוכחות בחדר. לא הייתי בגופי ואינני יודעת לאן נעלמתי אבל לא הייתי בחדר הקטן ששימש כמבואה, המטבח וחדר רקיחת תרופות. שולחן העץ הפשוט שעמד באמצע החלל ותפס את רובו ושלל העשבים והפרחים התלויים מהתקרה נראו כל כך רחוקים ממני.
אחי הגדול עזרא מת.
הוא בטיפשותו ובאנוכיותו נטש אותי לגמרי לבד בעולם...עוד אובדן שעליי לשאת.
אבינו נעלם לו בירושלים, ולא שמענו ממנו חודשים על גבי חודשים לאחר הקדחת שתפסה את אימנו ותבעה אותה לעולם הבא, וסבתי מסרה את נשמתה לבורא זמן לא רב אחרי בשל שברון לב על אובדן ביתה.
לגמרי לבד, נותרתי לגמרי לבד.
שוב סובבתי את החרוזים והבטתי בהם מבעד לדמעות. ואתה... ילד שחצן, היית האובדן הראשון שלי והותרת צלקת עמוקה בליבי שלעולם לא תתאחה.
קול צעקות ושאון סוסים נשמע מחוץ לדלת. הלגיון הרומי כאן.
" לכל העזאזלים, מירי בואי" הוא לפת אותי בידי ומשך אותי מחוץ לבית. השמש הכתה בעיניי, מסנוורת את עיני הדומעות וחום אוגוסט הכבד שרר מעלינו ככבשן פתוח.
"אני לא יכולה לנשום" מלמלתי
" את תנשמי אם את רוצה לחיות. כמה מרפאים יש לנו בכפר? אף אחד לא מגיע לקרסולייך ואת יודעת את זה" הוא מושך אותי בין הבתים החומים הנמוכים המחוברים בצליות, תרנגולות התרוצצו בין רגלינו באנדרלמוסיה מוחלטת ורעש הצעקות והסוסים התקרב אלינו במהירות.
"הבטחתי לאחיך שאוביל אותך למקום בטוח הרחק מהנבלות הרומיות האלו" הוא ירק לצד בזמן שהמשיך למשוך אותי אחריו.
עוד סמטה ועוד סמטה אנשים יוצאים מבתיהם לבחון על מה כל המהומה, הרוכלים השונים בשוק צועקים מלהיטים את הפחד והדחיפות שגואה בתוכי.
החום שורף את ריאותיי ועגלי זיעה נוטפים לאורך גבי ומתאדים במהירות תחת סטולת הכותנה הפשוטה שלי שרשרשה תחת צעדינו. הגלימה נשארה בבית, יצאנו במהירות שיא ולא לקחתי איתי שום דבר שיועיל לנו בהרים.
עצרתי בבת אחד מתנשמת בכבדות וראשי מסוחרר "אני לא יכולה להמשיך לרוץ" נשענתי על ברכי עם ידי מחזיקה את עצמי בכוח מלהתעלף.
"אני צריכה מים, פי יבש כמו המדבר" התחלתי ללכת לכיוון הבאר שהייתה לא רחוק מאיתנו.
"מרים, אני אשיג לך מים אחר כך. אנחנו באמת צריכים למהר" הוא היה על סף עצבים כמו עלה נידף ברוח.
"זה לא הוגן מה שעזרא ביקש ממך, לא הייתה לו זכות להכניס אותך לזה. אתה עוד ילד"
"אני לא ילד, אני כבר בן שלוש עשרה וגבר לכל דבר" כעס ניצת בעיניו כאילו שזה היה הכוח המניע שלו לאור הזוועות שראה.
עדיף כעס מפחד, ומה הניע אותי?
ריקנות מוחלטת שררה בתוכי. אבודה בין המחשבות, בין הרגשות רק אינסטינקט קדום הניע אותי הלאה. מים אני צריכה מים.
"אני אמהר, אני אמלא את הנאד ואתה תשיג לנו גלימה וצידה קלה לדרך. אנחנו מספיק רחוקים משערי הכפר והם בטח נעצרו בבתים הראשונים כדי לטפל בפצועים היותר קשים שלהם."
הוא הנהן לא מרוצה בכלל מההחלטה אבל הוא יודע שיש אמת בדברי.
מיהרתי לבאר, למזלי לא היה עומס בשיא החום. אף אחד לא טיפש מספיק לצאת החוצה להיצלות בשמש.
זרקתי את הדלי לבאר ומשכתי מעלה ומעלה ,נשימתי כבדה מהחום ומהמאמץ.
צל נעמד לידי ויד חסונה משכה את החבל מידי ודחפה אותי לרצפה.
באתי לפתוח את פי ולהשתלח בו על החוצפה אך נחרדתי למראה החייל הרומי השותה הישר מהדלי.
לבוש בטוניקה אדומה ושריון מעוטר בקשקשי זהב עם סמל הנשר של הקיסר, חרב ארוכה תלויה לצידו והמגן על גבו, העביר בגבי צמרמורת. דם היה מרוח על רגליו וסנדליו המעוטרים בפלטות משוריינות, דם מעורבב עם מים זלג מידיו וטפטף על הרצפה.
באותה מידה הייתי יכולה לעמוד בפני שד מהגיהינום, משותקת כמו איילה המוצאת את עצמה מול זאב.
קומי, קומי מהר ותצעדי. אל תברחי אל תסבי את תשומת ליבו. דרבנתי את עצמי לקום.
לא יכולתי לזוז ליבי איים לפרוץ החוצה.
תברחי או תזכי בגורל גרוע ממוות. את לא פחדנית מרים, הם רצחו את אחיך! קומי ותשרדי. קומי!
בכוח עליון קמתי על רגליי והתחלתי לנוע לכיוון הסמטאות שם עיני פגשו את מבטו של סולומון, עיניו החומות כשתי גולות בפניו החיוורים מאותתות לי "רוצי".
אך מאוחרי מדיי החייל תפס את ידי וסובב אותי אליו.
"היכן המרפאים?" הוא שואל אותי ביוונית. אומנם אינני דוברת השפה אך הבנתי חלק מהמילים. הכול בזכות חינוכה של סבתי שהאמינה שגם נשים צריכות לדעת לקרוא ולכתוב ולימדה אותי לא רק עברית, שפת אימי אך גם לטינית על מנת שאוכל לקרוא וללמוד מספרי הרפואה.
הנהנתי שאינני מבינה אותו. לא יוצרת קשר עין ונרתעת מידו המגואלת בדם.
הוא חזר על השאלה בארמית. הוא לא היה חייל רגלי פשוט אם הוא דובר כמה שפות.
בלעתי את הגוש שנוצר בגרוני.
הוא טלטל אותי בעוצמה ולפת את פני עם ידו השנייה "אולי נפלתי על אילמת או טיפשה אבל בהחלט חתיכה שווה שתחמם את מיטתי הלילה" הוא רעם בצחוק יבש בלטינית הפעם.
עיני נפערו, ניסיתי לא להראות לו שהבנתי אותו. בחנתי את פניו הפחוסות ושיניו צהובות ואז ודם, כל כך הרבה דם נקרש על השריון.
התפתלתי כמו נחש בניסיון לברוח.
הוא שוב הסית את פני אליו ,שיערי מזמן התפרעה מהצמה שהיית לפופה מסביב לראשי וקצוות השיער גלשו מסביב לפני ועל כתפי.
"אחת ירוקה והשנייה חומה" הוא אמר לעצמו בלטינית מביט בי ועיניו מתכהות.
ליבי צנח, מישהו סיפר לו עליי, תיאר לו את עיני. אני לא האמנתי שמסרו אותי בכזאת קלות לחיות האלו.
"תשחרר אותי מנובל" צעקתי עליו בארמית. לא אגלה להם שאני מבינה את שפתם, אשתמש בזה כנשק נגדם אם אשרוד את היום. ידע זה כוח ואלבש אותו כשריון.
"אז את כן יודעת לדבר מכשפה" הוא חייך חיוך מרושע סובב אותי עם גבי עליו לפת את ידי השנייה וקשר אותי במהירות שיא.
אף אחד מאנשי הכפר לא בא לעזרתי, מציצים מבתיהם או מפינות הרחוב. עלובי נפש, פחדנים!
סולומון רץ אליו במהירות.
"לא" צרחתי אליו אבל זה היה מאוחר מדיי החייל בעט בו בעוצמה ששלחה אותו אחורנית, מטר מאיתנו.
הוא שלף את חרבו והתקדם לעברו.
"לא אל תפגע בו" צעקתי לחייל שרק צחק והניף את חרבו לעבר סולמון.
"תעזוב אותו, אני אעזור לכם אעשה כל מה שתרצו רק אל תפגע בו ,בבקשה!" רצתי לכיוונו והתקלתי אותו בניסיון להזיז אותו מסלומון שהתפתל על האפר משתנק לאוויר.
אך נפלתי מהעוצמה על ידי הקשורות מאחורי גבי.
"אני אוהב את הנשים שלי לוחמניות" הוא חייך אליי במבט רעב ומיצי קיבתי עלו.
"אבל קודם אני צריך אותך למשהו אחר" הוא הרים אותי הוביל אותי לסוס לבן, שרגליו היו מלוכלכות מדם ועמד קשור לבאר, והניף אותי עליו.
סולמון בקושי נעמד מביט בי עם דמעות וחלחלה בעיניו, הנהנתי לכיוונו באומרי שלא יבוא אחריי, "אני אהיה בסדר" לחשתי לו בעברית, מילים שנישאו ברוח.
***
עמדתי חזרה בביתי, ריח הפרחים המיובשים וצמחי המרפא עמד בניגוד מוחלט לריח הדם המתכתי ששרר בו. חייל שכב על השולחן העץ הגדול שלנו במרכז החדר, הוא היה גבוה מכל המטופלים שעברו אצלי בחדר לפי איך שרגליו התנדנו מהקצה וכמעט נגעו ברצפה.
אנחות כאב הבליחו מפיו בין שברירי הכרה, דמו זלג בין החבישות המאולתרות על ירכיו והפצע בחזהו. הטוניקה האדומה שהחיילים לבשו מתחת למדים הייתה מוכתמת לחלוטין בדם. הוא איבד כל כך הרבה שאני לא ידעתי אם הוא ישרוד את הלילה.
החייל דחף אותי פנימה "תחוללי את הקסם שלך מכשפה, אנשי הכפר אמרו שאת בין הטובות באזור. תצילי אותו או תשאי בתוצאות"
הסתובבתי אליו עם רעל בעיניים "אתה תהרוג אותי בכל מקרה אחרי שתיקח אותי למיטתך" וירקתי לרגליו.
הייתי בטוחה שהוא יוציא את החרב ויהרוג אותי בו במקום אבל הוא התחיל לצחוק, צחוק מתגלגל ורועם.
"תעבדי מכשפה, תצילי את חייו ואת תהיי בסדר, יש לך מילה של הטריבונוס, מרקוס אופיליוס"
הוא היה פקיד צבאי בכיר אחראי על הלגיונות באזור, באמת לא חייל רגלי פשוט.
הוא צעד לעברי ופתח את הקשר מידיי.
"ואל תחשבי לרגע שלא אהסס לשחוט את כל הכפר או את החבר הקטן שלך אם תפגעי בו במכוון" מבטו קדח בגולגולתי.
עוד שני לגיונרים-חיילים פשוטים לפי ההבדל בפאר השריון, נכנסו לחדרון הקטן וכל האוויר בחדר נדחס.
הם החליפו מילים במהירות בינם לבין עצמם ויצאו מהחדר. מילים כמו קנטוריון גאיוס אוקטביוס, לא בטוח ומכשפה היו היחידות שהצלחתי לשמוע .
"תגידי מה את צריכה בשביל להציל אותו עד שיגיע המרפא שלנו" הוא רעם לעברי..
"מים אני צריכה שתרתיחו מים" ניגשתי לחייל ששכב על השולחן ושטפתי את ידי בקנקן השיכר שעמד למרגלות השולחן.
שר המאה שלהם, גאיוס אוקטביוס שוכב אצלי על השולחן, דמו מלכלך את רצפתי, חרבו שלו או של הלגיונרים שלו שחטו את אחי ואני צריכה להציל את חייו.
שנאה עמוקה בעבעה בתוכי, אם זה היו רק החיים שלי על הכף הייתי שוחטת אותו כאן ועכשיו אבל סולומון... והמשפחה שלו, אני לא יכולה לסכן אותם. אני לא יכולה להיות אנוכית כמו אחי שלא שקל את ההשלכות של הטירוף שהכניס את עצמו לתוכו.
גאיוס נאנח ודם בקע מפיו.
ניגשתי אליו ולחשתי לו באוזן "תתפלל לאלים שלך תולעת שלא ידרשו אותך בעולם הבא" חתכתי את הטוניקה שלו ובחנתי את חזהו המסותת כשל הפסלים של האלים להם הם סוגדו. אומנם הוא היה האויב אך עדיין מצאתי פליאה בנפלאות בריאת האל, אחרי הכול אל אחד ברא אותנו.
ברפרוף מהיר ראיתי שיש מעט פצעים עם דימום פעיל, הם יכלו לחכות. הפצע היותר עמוק בכתף דורש טיפול יותר ממעיק אך לשם כך אני צריכה מים נקיים ושהבריונים יחזרו עם מתכת לוהטת.
התחלתי לשטוף ולחבוש את פצעיו היותר עמוקים שלא דרשו סגירה עם אש, ירכיו היו קשות תחת בד הכותנה שעימו שטפתי את פצעיו. שטפתי וניקיתי עם השיכר את שיירי חול וסיבי בד, מרחתי משחה וחבשתי את פצעיו.
לבסוף חזר הלאגטוס וחייל נוסף עם כלי מתכת שבתוכו המים המורתחים.
"הספק טוב מכשפה, תמשיכי" הוא ניגש לצידי ראשו של גאיוס ולחש לו באוזן "אתה חייב לשרוד את זה אח יקר, אני לא אתן לך לחצות לעולם הבא מבלי להשיב לך את הטובה"
האם הוא באמת אחיו או שזה ביטוי שהם משתמשים בו לאחים לנשק? הם היו שונים כל כך שלא מצאתי שום דימון ביניהם. גאיוס היה גבוה לא גוץ ורחב כמו הלאגטוס שהגעתי לו לסנטר . אפו ישר ושפתיו בשרניות אך לא מוגזמות ,עורו כצבע דבש זהוב ושיערו הקצר היה גלי ומבריק ככנפי העורב.
אל תראי אותו כגבר נאה, הוא חיית מלחמה, רוצח. כעסתי על עצמי שנתתי למחשבותיי לנדוד רחוק כל כך.
"אני צריכה גם אש, תחממו מתכת על מנת שאצרוב את הפצע בכתף" הוא נתן בי מבט אחד ויצא מהחדר צועק הוראות.
הם השאירו אותי לגמרי לבד איתו בחדר, רק שני שומרים מחוץ לדלת. הוא באמת מאמין שאני סתם עוד אישה קטנה ופחדנית. אני עוד אלמד אותם לקח אני אנקום את מות אחי.
גאיוס נאנח שוב, ידו תפסה את שלי ומחצה בעוצמה את חרוזי הענבר לעורי.
"אני רואה שנשארה בך עוד רוח קרב. אתה תזדקק לה כדי לא לעולם הבא."
חשפתי את חזהו ושטפתי את הדם הקרוש מסביב לפצע המדמם שנחבש בכתף, לא ראיתי שנאגר דם מבפנים לכן לא אמורה להיות בעיה לצרוב אותו כדי לקטום את הדימום, והחתך יחסית נקי אולי הוא באמת יצליח לשרוד.
ליבי צנח. כתם לידה אדום בצורה של נשר מעל ליבו. משהו בתוכי געש כלא מאמין, לא יתכן.
הילד בן העשר ששיחק איתי בנהר ונהרג בדרך לירושלים עם משפחתו, שיער שחור כעורב ועיני ענבר...מת בדרך לירושלים.
גם לו היה כתם כזה, הילד שנישבע שיגן עליי ויישא אותי לאישה, הילד שהעניק לי פרחים ורדף אחרי בשדות, הילד שמחה את דמעותיי כשהוא עזב והבטיח שתמיד ימצא את דרכו אליי ושאני אחכה לו.
שוכב לי על השולחן בין החיים למוות.
הוא מלמל משהו, פוקח את עיניו, קורא לי לגשת אליו. ליבי פרפר וביטני איימה לשפוך את תכולתה.
הוא לפת את כף ידי ומחץ אותה קלות.
עיני נאבדו בעיני הענבר החמות שלו, בחיוכו הרך שחשף שינים לבנות מוכתמות בדם. שביב זיהוי הבליח בעיניו כשפגש את עיני. "מרים" הוא לחש בעברית "באתי לקיים את הבטחתי".