למרות הזמן שהיה לי
להתכונן בשבועות המסע הארוכים בחזרה הביתה, התחושה הקשה שתוקפת אותי כשאני רואה
סוף כל סוף את הבית כמעט מורידה אותי על הברכיים. הבית הקטן נהרס, נשרף, ובמקומו
עומד בית אחר.
החצר הקטנה, בה פסיה וחוה
הקטנות שיחקו, נעלמה. אני מצליחה רק בקושי לבלוע את כאבי שתמונה של שתי התינוקות
שלי רצות זו אחרי זו מבליחה במוחי, קול צחוקן המתגלגל לא נשכח מזיכרוני.
"סה פאצ'י
איצ'?" מה את עושה כאן? אני מבינה שעמדתי ובהיתי בבית במשך דקות
ארוכות כשצעקה ברומנית חודרת את מחשבותיי.
"סליחה, שמי
אקיה", אני עונה לאישה שעומדת בפתח הבית, מטאטא בידה. "גרתי בבית
הזה".
שתינו שותקות לרגע ואני
מחפשת את האומץ להוציא את המילים בזמן שההבנה שהבית שייך למשפחה אחרת מחלחלת
בי.
"האם, האם הגיעו
לכאן יהודים? האם יצחק היה פה?", קולי נחנק מתקווה.
האישה מנידה בראשה ואני
מתקרבת אליה, "אף לא אחד? משפחת סלביסקי? משפחת דוידסון? אף אחד לא
חזר?". הדמעות זולגות על פניי כשהיא נסוגה לאחור וסוגרת את דלת הבית בפניי.
הבית שהיה שלי. הבית בו
יצחק ואני גידלנו את פסיה וחוה, הבית בו יעקב נולד חודשים בודדים לפני שיצחק נלקח
ואני והילדים הוצעדנו עד לדורוחוי.
הרוח הקרירה מכה בי שוב
ואני עוברת למצב הישרדותי, דוחקת את הרגשות ומתמקדת בדברים החשובים, מתכננת.
אני צריכה למצוא מקום
לישון בו הלילה. ארוחה חמה תהיה תוספת נחמדה. מחר אחפש מקום לשהות בו, וגם עבודה.
לפני כן, עליי להתנקות.
אמנם תלאות החיים גרמו לי
להיראות מבוגרת בהרבה משלושים ושש שנותיי, אבל עם מעט מאמץ אצליח לשוות לעצמי מראה
חיוני. כך שרדתי עד עתה.
כשהבוקר עולה, אני יוצאת
מתחת לגגון הפח שמצאתי ומיקמתי בין שני בתים מרוחקים מעט זה מזה והולכת להתדפק על
דלתותיהם של מי שהיו פעם שכניי.
"בונה דימינטה,
דומניסוורה", בוקר טוב גברת, אני אומרת כשהדלת נפתחת בבית השכן.
"שמי אקיה, את זוכרת אותי?", אני משתמשת בקול המקצועי ביותר שאני מצליחה
לגייס.
"לכי מכאן! און
אבראו אימפוציט", יהודיה מסריחה, היא צועקת וטורקת את הדלת.
הלב שלי דופק בחוזקה
וגופי נרתע לאחור כשצליל דלת העץ הפוגעת במשקוף מהדהד בשקט של הבוקר הכפרי.
אני נתקלת בתגובות זהות
גם בשלושת הבתים הבאים. הדלתות נסגרות אחת אחרי השנייה עוד לפני שאני מספיקה להציע
את שירותי החייטות שלי, או כל שירות אחר שיספק לי עבודה. הפחד והייאוש מתחילים לתת
בי את אותותיהם אבל אני לא מוכנה לוותר.
כשאני חוזרת לגגון הפח
הקטן הערב כבר יורד וגופי החלש קורס. לאחר שעות ארוכות, הצלחתי לקבל עבודה כעוזרת
בית אצל משפחת דומיטרסקו.
זו התחלה, אני מעודדת את
עצמי.
אני אצליח, אני אתחיל
חיים חדשים. ואז אני אספר לכולם.
"יצחק, איפה
אתה?", הלחישה שלי נשברת כשהדמעות שהחבאתי בשלושת השנים האחרונות זולגות על
לחיי אל האדמה הקרה. "אלוהים, בבקשה, אני לא יכולה לאבד גם אותו. לקחת ממני
מספיק, בבקשה", אני בוכה ומתפללת עד שהשינה הטרופה חוטפת אותי.
שבוע עובר, ועוד אחד,
המלחמה נגמרת ורומניה משוחררת מהשלטון הנאצי. עוד ועוד יהודים חוזרים לכפר הקטן,
מלאים תקווה למצוא קרובי משפחה ששרדו אף הם.
אנחנו מתקהלים יחד
ותומכים זה בזה בתהליך השיקום שלנו וכנגד שונאינו, אך לא מדברים ביננו על דבר
מאירועי שלושת השנים האחרונות.
בערבים ובשבתות אני יושבת
עם הנשים האחרות. אנחנו מעמידות פנים שהחיים שלנו ממשיכים מהיכן שהפסיקו באותו יום
ארור, סורגות ומפטפטות, מתעלמות מהעובדה שילדינו הקטנים לא מתרוצצים סביבנו,
שהבעלים שלנו עדיין נעדרים, שהרזון החולני אוחז בכולנו, שהידיים שלנו רועדות והגופים
תשושים. אבל אנחנו מחזיקות מעמד. ביחד.
גברת דומיטרסקו הקשישה,
שהתרשמה מיכולות התפירה שלי, ממליצה עליי לחברותיה ותוך שבועות בודדים אני מצליחה
לבסס רשימת לקוחות שמחכות שאגיע לביתן לתקן את הבגדים של ילדיהן תמורת סכום סימלי.
היא חביבה כלפיי ונותנת לי להרגיש חום וביטחון כשאני נמצאת בביתה.
כשבתה הקטנה של גברת
דומיטרסקו מגיעה לבקר, היא לא נראית מופתעת לראות אותי יושבת במטבחון לצד מכונת
התפירה המפוארת, בידיי שמלה שחורה.
"אקיה", היא
מברכת אותי במנוד ראש ואני מרכינה את שלי בכבוד כשהיא חולפת לידי. אנחנו כנראה
בנות אותו גיל אך לא יכולנו להיות שונות יותר. שיערה הבהיר והבריא אסוף בתסרוקת
מחושבת על ראשה, לחייה תפוחות וורדרדות, בגדיה מחמיאים לגזרתה.
ההריונית.
המראה של אישה הריונית
ובריאה מזעזע אותי לרגע, ליבי דופק בחוזקה כשהלידה האחרונה שלי עולה במוחי. היה זה
בזמן העצירה הקצרה של הרכבת לאחר שבועיים של נסיעה, של סיוט.
שלושת הילדים היו עייפים
כל כך, רעבים כל כך, מפוחדים כל כך. הייתי חייבת להחניק את צעקותיי ואת גניחות
הכאב כדי שאיש לא ידע, כדי שלא יפרידו אותי מילדיי, כדי שלא יקחו לי אותו.
תינוק, בן, קטנטן
ומתוק.
אפילו לא הספקתי לקרוא לו
בשם, ליבי נחמץ ואני מסיתה את המבט חזרה אל שרוול השמלה, מתעלמת מהמחשבה על הבטן
ההריונית שלעולם לא תהיה לי, על עוד דבר שהמלחמה גזלה ממני.
הזיכרונות מהשנים
האחרונות עושים את דרכם אל פני השטח ואני מתקשה להדחיק אותם, מנסה להתמקד בחור
בשרוול השמלה, בתפרים הישרים, ברעש המונוטוני של המכונה.
"אה וואג'ונס! הם
הגיעו! אקיה! אקיה!", צעקות מבחוץ מסיחות את תשומת ליבי מהתפירה ואני נעמדת
באחת, הכיסא נופל מאחוריי, ידיי רועדות כשאני עושה את דרכי בריצה החוצה, משאירה את
השמלה על שולחן המטבח ללא מחשבה נוספת.
וזה נכון, הם שם.
חבורת גברים יהודים,
עייפים, רזים, מטונפים. אני בוחנת אותם בעודי מתקרבת באיטיות, הנה מר דוד יחד עם
בנו, אדון ביבסקו, אדון יגורסקי..
והנה הוא, יצחק שלי.
צעקה בוקעת מגרוני, רגליי
מובילות אותי אליו ואני מתייפחת, מועדת וקמה, מחליקה את חצאיתי וממשיכה לרוץ. הוא
רץ לקראתי וכשהוא מתקרב אני מבחינה בצליעה קשה, בצלקת על ידו הימנית ובשיניים
שחסרות בחיוכו הרחב, בעיניו הנוצצות משמחה ומדמעות.
"יצחק שלי",
המילים מובנות אך בקושי מבעד לבכי שמטלטל את גופי בזמן שהוא תופס אותי.
"אקיה רוזה, אקיה
שלי", גם הוא בוכה כשהחיבוק שלו עוטף אותי, מעניק לי תחושת ביטחון שלא הרגשתי
כבר שנים.
"איפה היית? מה הם
עשו לך?", אני שומעת את הבהלה בקולי ונושמת עמוק, מנסה להראות לו שאוכל
להתמודד עם כל דבר שיגיד לי.
"עבדתי", הוא
עונה בקצרה, מסתיר ממני את הפרטים, "אבל אני כאן עכשיו".
אצבעותיו מלטפות את פניי
בעדינות, לומדות את תווי הפנים השקועים, את הכתמים והצלקות החדשות. הוא בולע את
הרוק ומרכין את מבטו ואני יודעת מה הוא רוצה לדעת.
"יצחק", אני
מנסה למצוא את המילים, ידי תופסת בשלו, "הם מתו". הלחישה שלי מטלטלת את
שנינו והדמעות חוזרות לזלוג על לחיינו, "ארבעתם".
מבטו חוזר לשלי,
"ארבעה?".
אני מהנהנת, "זה היה
בן", קולי נחנק, "הוא נראה בדיוק כמו יעקב, כל כך קטן", ידי עוברת
לבטן שלי. "הוא לא יכל היה לשרוד את תנאי הנסיעה ברכבת ומת כעבור ימים
ספורים".
אובדן וזעם ממלאים את
עיניו והוא מחבק אותי אליו שוב, ידיו מלטפות את גבי, מרגיעות, מנחמות.
"יעקב מת ימים
בודדים אחרי שהגענו לטרנסניסטריה", אני ממשיכה ללחוש לחזהו, "פסיה וחוה
כעבור שבועיים. הם היו רעבים כל הזמן, יצחק, לא מצאתי דבר להביא להם. והיה קר כל
כך ו..", יצחק מרחיק אותי ממנו ומרים את מבטי אליו.
"אקיה", הוא
מתנשם, "זו לא אשמתך, אהובתי".
אני מנידה בראשי,
"זו לא אשמתך", הוא חוזר בקול תקיף יותר והבכי שלי מתחדש.
כשיצחק לידי, החיים נראים
לי אפשריים ולאט לאט התקווה חוזרת לחיי, צובעת את המציאות העגומה בצבעים
בהירים.
הוא ממהר לנצל כמה טובות
ומשיג לנו חדרון להתגורר בו, מקום משלנו שם אנחנו מקבלים את הזמנות ומתקנים בגדים
של בני הכפר. אני ממשיכה לעבוד בניקיון בתים והוא לוקח עבודות בבניה ויחד אנחנו
מתחילים לשקם את הריסות חיינו.
"אתה חושב עליהם
מידי פעם?", החושך סביבנו בולע את השאלה שלי באחד הלילות. אני שומעת את יצחק
מסתובב אליי על המזרן שהנחנו על הרצפה.
"אני חושב עליהם כל
הזמן. אנחנו לא נהיה היחידים שנחשוב עליהם, כולם ידעו. אני מבטיח לך", הקול
שלו חנוק והוא מושיט אליי את ידו.
"ואני חושב עלייך כל
הזמן, אשתי הגיבורה. איך שמרת עליהם, דאגת להם, לא ויתרת. טה יובסק, אקיה",
הוא מתקרב אליי ואוחז בפניי, "אני אוהב אותך", הוא לוחש שוב כששפתיו
מתקרבות לשלי.
"ואני אוהבת אותך,
יצחק", אני מחבקת את מותנו, מנסה להתקרב אליו אפילו יותר.
אני בוחנת את פניו
המוכרות לי כל כך, רואה בעיניו את אותו גבר שהתאהבתי בו לפני שנים, כשהגיע להתארח
בביתנו. הוא היה אז חייל, גבוה וחטוב, עם חיוך שהמס את ליבי מהרגע הראשון. התאהבנו
מהר וחזק ולא עבר זמן רב עד שהוא חזר לכפר כדי לבקש מאבי את ידי. מאז לא נפרדנו,
עד אותו יום גורלי.
דמעות זולגות על פניי
כשגופינו מתחברים באהבה, בתשוקה, באופן נואש. תחושת חיים ממלאת אותי ואושר שלא
הרגשתי כבר שנים מתגנב לליבי כשמגע עורו על שלי מעורר אותי.
בין מילות האהבה, יצחק
מנשק אותי. הוא מנשק את הצלקות, את הגוף ההרוס, הוא לוקח ממני את הכאב, את הפחד,
את האשמה, את הגעגוע. מחליף אותם בלי מילים בביטחון, בתקווה, בהבטחה.
חודשים ספורים לאחר מכן,
בערב חג השבועות, חיים חדשים יורדים לעולם. בכי של תינוק מזעזע את דממת הלילה ואני
מצטרפת אליו מיד. יצחק מוצא את ידי ולוחץ אותה בחוזקה, "עשית את זה, אקיה,
עשית את זה!".
האחות מניחה גוף קטן וחם
על גופי ופונה להדליק מחדש את העששית שכבתה בזמן הלידה. האור מציף את החדרון הקטן
ופוגע בתינוק, התינוק שלנו, הנס שלנו.
"יצחק, זה בן, הבן
שלנו", אני מתייפחת והוא מחבק אותי, מלטף את הגב הקטן, מסתיר מעיניי את שאר
העולם, כל מה שנמצא מחוץ לבועה הקטנה שיצרנו, המשפחה שלנו.
"אֱלֹהֵינוּ
וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וְיִקָּרֵא
שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל..", יצחק ואני מחליפים מבטים ואז קולו הרם מתנשא בסלון
הקטן, "אפרים שלום בן יצחק מאיר ואקיה רוזה.." הגברים ממשיכים בתפילתם ואני
עוטפת את התינוק הקטן בזרועותיי, כפי שעשיתי בכל רגע פנוי בימים האחרונים, מצמידה
אותו אל חזי ומרגיעה את הבכי והכאב שלו, עוצמת את עיניי ונושאת תפילה משל עצמי,
"אלוהים, שמור על הילד הזה, על הניצחון שלנו, על הנקמה שלנו. עשה שלעולם לא
יפחד, שלעולם לא יתבייש בזהותו. עשה שיישא איתו בגאווה את מורשתו, את שורשיו, את
משפחתו, את יהדותו".
"אמא, מתי נלך
לישראל?", אפרים מרים את ראשו מהמחברת ואני בוחנת אותו בחיוך.
התינוק שלי, נראה שרק
אתמול הוא נולד וכבר הגיע לגיל ההתבגרות.
בזכות השקדנות שלו, הילד
החכם שלי הוא המוביל בציוני הכיתה. תמיד מסב לי גאווה גדולה כל כך שליבי כואב מרוב
אהבתי אליו.
"אנחנו נגיע לישראל
בני אהובי, אל תדאג", אני מחזירה את תשומת ליבי למכנסיים שבחיקי.
"היום רומן אמר
שאנחנו לא צריכים להיות פה, שאנחנו צריכים ללכת לישראל", הקול של אפרים חלש
יותר, כמעט חושש מהתגובה שלי לאמירה של בן כיתתו.
"הילד הזה צריך
לשתוק", קולו של יצחק עולה מכיוון הדלת. "אבל הוא לא טועה. המקום שלנו
אינו דאראבאן. חזרנו לכאן לפני חמש עשרה שנים כדי לנסות למצוא את חיינו
מחדש". הוא כורע ברך לידי ומנשק את אצבעותיי שעבדו ותפרו כל היום, מישיר אליי
את מבטו, "אבל החיים שבנינו, המשפחה שהקמנו, מקומה בישראל".
"רק עוד כמה חודשים,
יקירי", הוא פונה לאפרים, "עוד כמה חודשים ונהיה שם".
"הנה היא! אמא! הנה
ישראל!", אפרים צועק, פניו אדמומיים מהשמש שטפחה על פניו בימים האחרונים על
האונייה. קריאות שמחה נשמעות מכל עבר ושירת "הבאנו שלום עליכם" ספונטנית
פורצת מגרונות הנוסעים למראה מפרץ חיפה. אנשים סביבנו מסתדרים במעגלים ורוקדים,
מחבקים זה את זה, צוחקים ושרים.
אני נשענת על יצחק
בתשישות, דמעותיי המלוחות מחליקות על חיוכי הרחב ואני מביטה בחוסר אמון ובהתרגשות
בארץ המתקרבת אלינו.
מדינת ישראל, מדינת
היהודים, החלום והתקווה שלנו, של אחינו, של הורינו, של הוריהם ושל יהודים לאורך
דורות ארוכים, כאן מול עיניי.
"עשינו את זה, אקיה
אהובתי", יצחק לוחש באוזני ומחבק אותי חזק יותר, ידו השנייה על כתפו של אפרים
ושלושתנו, משפחה שהיא נס, משפחה שהיא ניצחון, עושה את דרכה אל עבר חיים חדשים, אל
עבר מדינה שהיא נס. ניצחון.
"אם כך, זהו שמך
העברי ומהיום תיקראי "חיה- לאה", כותבים זאת בצורה הבאה", הפקיד לא
מרים את הראש מהדף, מקשקש ולבסוף מטביע עליו חותמת בעברית.
"ברוכה הבאה לישראל, גברת חיה".
הסיפור מבוסס על אירועים
בחייה של סבתא- רבא שלי, שעברה קשיים ותלאות בלתי נתפסות בדרכה אל חיים חדשים.
בנה, סבא שלי, נוהג לספר לנו עליה הרבה. על אופיה המיוחד, על האופטימיות שנשמרה לה
למרות הכל ועל האהבה הענקית שהייתה ביניהם.
כשאמי הייתה בהריון איתי, סבתא חיה- לאה נפטרה, והיא בת 71. הותירה אחריה בן זוג,
ילד, שלושה נכדים ושני נינים.