בריחה לאהבה / דנה פסר שפירו
אני עייף ורעב.
זה לא משהו שלא התמודדתי איתו עד עתה, אבל זה משהו שבהחלט הייתי רוצה להימנע ממנו בעתיד, אבל אלו החיים שהחלטתי לחיות- האם אני מתחרט על זה? לעולם לא.
מה אם אני אצא לרגע אחד למצוא לי מים? רק לרגע אחד.
אני בודק שהשטח פנוי מאנשים זרים ובמיוחד מחיילים בריטיים ורץ, מוצא בצד הדרך כלי מלא מים. הם קצת עכורים, אבל זה בסדר. אני כל כך מרוכז בצמא שלי שאני לא שומע את הצעדים, רק כשקול נשימות נשמע מעלי אני מרים את הראש, מוכן למכה, או יותר נכון לירייה שתסיים את חיי, אבל לא קורה כלום.
אני מיד נעמד, בוחן את הצעירה שעומדת מולי, שערה קלוע לצמה והיא נראית לא מרוצה מהנוכחות שלי, אני יכול להגיד את אותו הדבר עליה. היא לא אומרת דבר, רק מביטה בי- מי מאיתנו יפצה את פיו ראשון?
האדם הזה בבירור לא יהיה אני, אני אשתוק גם אם חיי יהיו תלויים על הכף.
"חכה" היא קוראת כשאני פונה לחזור לכיוון שממנו הגעתי, לא אחזור למקום המחבוא שלי, היא עלולה להלשין עליי לבולשת. אני לא מסתובב, אני ממשיך קדימה, אני יודע יותר טוב.
"רגע אחד" היא שוב קוראת, משיגה אותי ונעמדת בדיוק מולי, מושיטה לי תפוח אדום.
"אני לא זקוק לתרומה" אני אומר, גם אם מדובר בשקר גמור, לא אכלתי מאתמול בצהריים, מהרגע שבו יצאנו לפעולה. לעיניה אני בטח נראה חבול ועייף, ריח אבק שריפה נדבק בבגדי.
הנערה לא מוותרת, היא מושכת את כף ידי ואני מנסה לא להתעוות בכאב כשהיא מניחה את התפוח וסוגרת את האצבעות שלי עליו, שלא אחשוב להחזיר לה אותו. אני מביט בתפוח, זה יהיה טיפשי מצידי לא לאכול אותו, אבל מה אם אני לא יכול לסמוך עליה? כלומר אני בהחלט לא יכול לסמוך עליה, אני לא מכיר אותה.
עוד לפני שאני מצליח לחשוב מה נכון לעשות קולות צעידה כבדות קוטעות אותי, "אין לנו את כל היום" אני שומע מישהו שאין לטעות שהוא חייל בריטי. הנערה מביטה בסקרנות לכיוון שממנו מגיעים הקולות אבל אני פונה לרוץ, אני לא איתפס. היא לא משחררת לי את היד, אני מוכרח להתחבא. מבלי לחשוב אני לוקח אותה איתי ורץ איתה בחזרה לכיוון ממנו באתי. בכניסה למבנה הקטן והנטוש שישנתי בו בלילה האחרון הקולות נשמעים קרובים מידי, אז אני עושה את הדבר הראשון שאני מצליח לחשוב עליו- אני מצמיד אותה לקיר המבנה ומתקרב אליה. לעיני הקצינים הבוחנים ניראה כמו זוג מאוהב בהיחבא. היא מביטה בי כלא מבינה כשאני מצמיד את שפתי אליה, לוכד את מבטה בעיני. ברגע הראשון היא נראית מבולבלת ולאחר מכן היא מיד מתמסרת למגע, ריח פרחים נודף משיערה, כל כך שונה מריח העשן שעלי. אני מתנתק ממנה ברגע שאני כבר לא שומע את צעדי הקצינים.
היא מביטה בי המומה, כמעט כועסת.
"תתנצל"
"אני לא" זה היה כדי להציל את חיי. אבל את זה לא אומר לה.
היא שותקת, רק מביטה בארבעת הקירות ששימשו לי מחסה בלילה האחרון.
"להתראות חנהל'ה" אני אומר כשאני נכנס למבנה האבן הישן זה שמספיק טוב להסתתר מהגשם שהיה בתל אביב השנה. למען האמת אני בכלל לא בטוח שקוראים לה חנהל'ה, אבל היא נראית כמו אחת כזו. בדרכה החוצה אני רואה אותה אוספת את התפוח האדום שנפל כשרצנו.
אני חוזר אל הפינה וממשיך לחרוט את המילים באבן-
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,
כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.
שִׁפְחָה שַׁחָה, כּוֹרַעַת וְאוֹבֶדֶת,
אֲנִי לָךְ בַּעַל וְגוֹאֵל.
אני מרוכז בצעדים שלי אבל לא שוכח להביט לצדדים מידי פעם, מוודא שהחייל הבריטי לא מסתכל עלי בצורה חריגה. אני לא יכול להרשות לעצמי לצעוד באיטיות כי אם הם יעצרו אותי לחיפוש וימצאו עלי את הנשק זה יהיה הסוף המר שלי. אני מגביר את קצב ההליכה ועדיין משתדל לא לרוץ, זה יעלה חשד. אבל גם זה לא היה מספיק טוב. "עצור" הוא צועק עלי באנגלית "עצור או שאני יורה"
"ג'יימס הוא בורח" אני שומע חייל נוסף מצטרף למרדף שמתחיל כשאני לוקח את שתי הרגליים שלי ומתחיל לרוץ. אני כמעט בטוח שהם יירו אם אני אמשיך ככה, אני לא אחד ששווה להביא בחיים, אבל כמות המידע שהם חושבים שיצליחו להוציא ממני אם הם יירו בי ברגליים תהיה שווה, לבולשת בכל אופן.
מלפני אני רואה קבוצת אנשים קטנה מתגודדת, נהדר, אולי להיטמע בקהל. אני מהדק את הכובע לראשי וצועד בביטחון ביניהם. אדם מבוגר בחליפה פשוטה מביט בי.
"שלום שלום," הוא אומר "מה שמך? אתה…?"
לא אוכל להתעלם ממנו, זה רק יעלה חשד, "דוד, אני דוד"
"אה! דוד, כמובן כמובן."
אני מהנהן, מנסה לשכנע אותו שהוא מכיר אותי. זה בוודאי יעזור.
"מזל טוב. מזל טוב" הוא אומר, וטופח לי על השכם ומעודד אותי להתקדם יחד איתו. אני לא מבין.
"פנו דרך!" אני שומע את שני הקצינים. אין לי מה להפסיד. האיש בחליפה מוליך אותי למרכז.
"הרב הירש! הנה אתה!" אני שומע מישהו קורא לכיוון האיש בחליפה.
"כן כן, הנה הוא! הבטחתי שאביא את הבחור" מי שהתגלה כרב הירש אומר. אני לא מבין, אני הבחור?
אני מרים את המבט מהרצפה, עדיין מקפיד להסתתר תחת הכובע, למקרה ומישהו יזהה אותי, ולפתע היא עומדת מולי, חנהל'ה. כלומר לא קוראים לה חנהל'ה. המבט שלה נראה מופתע אך כועס כאחד. האם גם היא הגיעה לכאן בטעות?
"קדימה, בואו נתחיל" קורא האיש שעומד ליד "חנה'לה". הוא מושך אותי לעמוד על ידה. היא לובשת שמלה לבנה ובצמה שלה משולבים פרחי בר לבנים. ארבעה אנשים מהקהל עומדים מסביבנו ומחזיקים ארבעה מוטות עץ המחוברים לטלית שמכסה את ראשנו. מה מתרחש פה?!
"בסימן טוב ובמזל טוב אנו חוגגים את נישואיהם של דוד ורות".
שני דברים מפתיעים אותי במשפט הזה-
אני מתחתן עכשיו. ולחנהל'ה קוראים רות.
כשדלת החדרון הקטן שהוא בעצם בית נסגרת מאחורינו רות פונה אלי, המבט שלה מאותת לי צרות.
"באמת קוראים לך דוד?"
מבין כל השאלות שהיא הייתה יכולה לשאול ברגע זה את השאלה הזו היא בחרה לשאול? כלומר השאלה ברורה בהחלט לנערה הצעירה שהתחתנה איתי בזה הרגע. לא הייתי רוצה לשקר למי שהפכה לאשתי כדת משה וישראל.
"כן" אני אומר וזה לא שקר מוחלט, זה השם שאני משתמש בו במחתרת.
"אני מבינה." היא אומרת בשקט "אבא אמר שהוא מביא את דוד, לא העליתי על דעתי שהוא התכוון אליך"
היא מבטאת את המילים בזעזוע קל .
"אני מבין שאני לא מי שציפית לו"
"לא ציפיתי לאף אחד" היא מיד אומרת אך משתתקת. מתחילה להוציא את פרחי הבר מהצמה שלה. היא מתקשה במעשה.
"פרחים מטופשים!" היא קוראת ומתיישבת על המזרן שמרכז החדר.
אני מתיישב לידה בשקט, מבין ממנה שהיא לא מעוניינת להרחיב בנושא, אני גם מעדיף לא לדבר. "אעזור לך"
בשקט, אני מוציא משערה הסבוך את הפרחים כשהיא מחליטה להמשיך לדבר וכשהיא עושה את זה היא מסתכלת לי בעיניים, זה מעביר בי צמרמורת... כמה זמן לא הסתכלה עליי מישהי ככה? "רחל אחותי התעקשה שכלה צריכה שיהיו לה פרחים בשיער"
"לפחות היא יודעת איך כלה צריכה להיראות ביום החתונה שלה" אני צוחק
"אתה רומז שאני לא יפה?"
"חלילה" אני מחייך, היא בהחלט יפה "פשוט הייתי מצפה שכלה תיראה קצת יותר מאושרת"
"נסה אתה להתחתן עם מישהו זר"
אני פורץ בצחוק, "ברגע זה עשיתי את זה אם שכחת ובכלל, אני לא זר. כבר הספקתי לנשק אותך"
"טיפש!" היא קוראת בכעס ומתרוממת מהמזרן לפני שסיימתי להוציא משערה את כל הפרחים, אבל אני לא יכול לתת לה ללכת, אני מושך אותה אליי ואם היא לא הייתה עוצרת בעצמה היא הייתה מתנגשת בי, "אני חושב זו לא הדרך המכובדת ביותר לדבר אל בעלך" אני אומר ואני בכלל לא מצפה שזה ירתיע אותה.
"זה שאבא היה נחוש לחתן אותי לגבר הראשון שהוא פגש לא הופך אותך לבעלי" היא אומרת ברצינות גמורה, בלי שמץ של חיוך, מביטה בי בכעס.
"אני חושב שמהות חופה כדת משה וישראל נשכחה ממך" אני מתאפק לא לצחוק שוב כשהיא משתחררת מהאחיזה שלי בסרבול, הנערה הזו בלתי אפשרית.
היא מביטה מחוץ לחלון החדרון בשקט.
"למה אבא שלך רצה לחתן אותך?" אני שואל בשקט כשאני יושב על מיטת העץ החורקת, למרות שאני בטוח ששאלה אישית שלי אליה תוביל לשאלה אליי ואני לא יכול או רוצה לענות על השאלות שלה.
"זה לא עניינך"
"כאדם שהתחתן איתך בזה הרגע אני חושב שזה בהחלט ענייני" אני ממשיך, סקרן לדעת את התשובה למרות שזה לא יהפוך את חיי לקלים יותר כי אדרש בעצמי לתת הסברים.
היא לא עונה ויוצאת מהחדר בכעס. אני מניח לה ללכת, היא עוד תחזור. בינתיים מעיף מבט בתכולת החדר. הוא נראה בשימוש, כנראה רות גרה כאן. אני מביט בתמונות שעל אדן החלון. מאחורי אחת המסגרות מציצה חתיכת דף. אני מוודא שרות עוד לא חזרה ומוציא את הדף בעדינות.
שלוש מילים באנגלית כתובות עליו: עוד ניפגש, ג'יימס.
מי זה ג'יימס?
פעילות של חודשים במחתרת עשתה אותי מצטיין בתשומת לב לרעשים, חוץ מהפעם הראשונה שפגשתי את רות כמובן. כשאני שומע את צעדיה של רות מתקרבים לחדר אני מחזיר את הפתק למקומו.
היא מביטה בי עומד ליד החלון. אני מרגיש שהיא יודעת שראיתי את הפתק.
היא נעמדת מאחורי ולוחשת, "אני בורחת לאנגליה בעוד שבוע"
"זאת לא בריחה מאוד מוצלחת אם את מספרת לי עליה" אני מסתובב אליה, מחייך. מנסה להתעלם מהעובדה שהנקודות מתחברות לי. ג'יימס. אנגליה.
"עמדתי לעשות את זה לפני שאבא חיתן אותנו"
"למה?" זו שאלה מיותרת אבל אני רוצה לשמוע אותה אומרת את זה. אני מחזיק חזק את מסגרת התמונה שבתוכה היה הפתק מאחורי הגב, מרגיש את הציפורניים שלי ננעצות בכריות כף היד, מתפלל שההסבר שתתן לא יכעיס אותי.
"כי הוא לא רצה שאסע"
"לא. למה רצית לנסוע מלכתחילה?"
"אתה יודע למה. אתה בחור חכם"
"תגידי את זה"
"חשבתי לנסוע עם ג'יימס. הוא עמד לצאת לחופשה רשמית הביתה"
הביתה. היא אמרה הביתה. הבוגדת הקטנה. חייל בצבא הוד מלכותה ויהודיה, אפילו המחשבות שלי מבטאות את זה בבוז. כמה מידע היא מסוגלת לתת להם? אני מתקרב אליה, אבל היא לא נרתעת מהמבט הכועס שלי. זה מכעיס אותי כי היא בוגדת במולדת או…בי, בעלה כביכול? לפחות על הנייר…
"אבא שלך אדם חכם מאוד" אני לוחש. היא שותקת, מביטה בי. ואני שולח מבט מהיר לדלת.
"אתה מחכה למישהו?" היא שואלת, מנצלת רגע אחד של חוסר ריכוז להתרחק ממני.
"לא. אבל מישהו עומד מאחורי הדלת שלך"
היא מחכה עוד רגע אחד לידי לפני שנשמעת הדפיקה.
"תורידי את השמלה"
"סליחה?"
"פעם אחת תעשי מה שאני אומר לך"
היא עושה את זה בחוסר רצון, נשארת בשמלה התחתונה בלבד ומכסה את כתפיה בחלוק. אני מעביר יד בשיערה להשוות לו מראה קצת פחות מסודר מהצמה שעיטרה את שערה הזהוב, אני מקווה שמראה התארגנות לשינה יעזור להבריח את מי שזה לא יהיה בצד השני, אבל כדאי שמי שזה לא יהיה יניח לנו כמה שיותר מהר. כשרות פותחת את הדלת אני ממהר להתחבא מתחת למיטה שלה, לא נמנע מלהציץ מידי פעם.
שני קצינים בריטיים עומדים על מפתן הדלת מעוטרים בכומתות אדומות, שני אלו שברחתי מהם מוקדם יותר היום. "חיפוש שגרתי" הם אומרים, אבל אני לא מאמין לשום מילה כשאני רואה איך רות מסתכלת על הגבר הבלונדיני הגבוה, ממהרת לסגור את הכפתורים. חיפוש במסווה של פגישה, אני חושב.
"העלמה רות" הבלונדיני לוחש בזמן שהחייל השני שלצידו מעמיד פנים שהוא מביט ברחבי החדר "מה שלומך?"
"בסדר גמור ג'יימס" היא מהנהנת וממקומי מתחת למיטה אני רואה רמז של חיוך על פניה.
ג'יימס מביט בשותף שלו לחיפוש ומתקרב לרות, הוא לוחש לה משהו אבל אני לא מצליח לשמוע.
"נדבר על זה מחר" רות אומרת כשהיא מציצה לכיווני. אני חושב לעצמי שאני מוכרח לגרום לה להישאר, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי הקצרים, אני אוכיח לה שזה ישתלם לה. הנערה הזו הפכה אותי ליותר נחוש משעשו כל פעולות המחתרת.
כמעט לא יצאתי מהחדרון של רות מחשש שהקצינים יחזרו, ואולי גם משום שלא יכולתי להרשות שתיפגש שוב עם ג'יימס הזה. ביקשתי ממנה לתת לי סיכוי אבל היא עוד עלולה לברוח. נמנעתי מלחשוב על זה כמה שאפשר אבל לא יכולתי שלא להופיע לפגישה השבועית שלי עם חברי המחתרת.
בפניה האחרונה לפני ביתה של רות אני שומע קולות וממהר להתחבא מאחורי החומה הקרובה ביותר.
"רות, חכי!" אני שומע את קולו של ג'יימס "אמרת שתשיבי אם תרצי לנסוע איתי הביתה "
"אני…"
"את מעוניינת להצטרף אליי?" קולו נשמע כמעט כמו תחינה. תתחנן, היא לא תבוא איתך. אני מחזיק בעצמי לא לצאת ולעמוד מולו, אני מסתפק בלהציץ, מסוקרן מהתגובה של רות.
"אבא שלי לא יאפשר לי" היא אומרת ואני רואה שהיא חוששת.
"אבל את… את רוצה? אמרת שתחשבי על זה." אני כמעט צוהל, הייתי משוכנע שהיא כבר אמרה לו כן, שאבא שלה עצר בעדה ובגלל זה הוא חיתן אותה.
אולי זה מעשה מטופש, אבל אני יוצא בריצה מאחורי החומה לחדרון שלה ונכנס דרך החלון האחורי.
"רות?" אני קורא, מציץ בה מהחלון שפונה לרחוב. היא מביטה אל עבר החדר שהוא הבית שלה ביומיים האחרונים ואני רואה אותה חושבת, מתלבטת עדיין. היא תלך איתו? היא באמת תמרה את פיו של אבא שלה?
"לא, אני לא רוצה" היא אומרת, ובהחלטיות פונה לכיוון הבית.