לדבר עם העיניים / רוית מויאל יהל
1948
יעלי
אני עומדת על המזח עם עוד אלפי אנשים שממתינים כמוני בהתרגשות שיא לקראת בואה של האניה "אנה רודינה" שמגיעה מרומניה. כולנו מנופפים בידנו אוחזים בדגלי המדינה , שמחים שעוד יהודים נכנסים בשערי המדינה הנכספת שלנו. מדינת ישראל. רק לפני מספר חודשים בן גוריון, ראש הממשלה, הכריז על הקמת מדינה יהודית. כמה אושר כמה שמחה אחרי כל הרדיפות של היהודים בתקופה האחרונה, כל פיגועי התופת שאנחנו חווים ובכלל בשנים האחרונות, נלחמים על המקום שלנו. סוף סוף מדינת ישראל.
הגעתי עם ההורים שלי לארץ מגרמניה באניית מעפילים לפני 5 שנים כשהייתי רק בת 12. בעוד שנה אהפוך לחוקית ואני מתכוונת להצטרף אל הלוחמים בקבוצת ההגנה ולסייע בהגנה על היישובים. אחי הגדול כבר הצטרף, הוא קיבל נשק ובכל יום או לילה שומר על המחנה שלא ייכנסו זרים או אויבים שרוצים להרע ולפגוע בנו.
המחנה שלנו נמצא באיזור ירושלים. אני מאד אוהבת את האיזור התרגלתי. הגבעות שמאפשרים לראות אל האופק הרחוק והאויר הקריר שחודר לעצמות אבל מנקה את הנשמה. אפשר לנשום עמוק ולהיאנח לרווחה. כאילו אין צרות.
"את יכולה לזוז קצת" פונה אליי איש מבוגר ומבלי להמתין לתשובתי, נדחק ביני לבין האישה הסמוכה אליי מתעלם מכך שמפריע לי לצפות במתרחש. איש מעצבן אני רוטנת בליבי. אבל אותי לימדו להתחשב במבוגרים אז אני זזה משם ומחפשת לי מקום אחר טוב יותר לתצפית.
אנחנו ממתינות לחברה הכי טובה של אמא, שרה, לבעלה אריק ויונתן בנם. היינו צמודים וגדלנו ביחד. יונתן היה החבר הכי טוב שלי, הוא בן גילי והנתק ממנו היה קשה בהתחלה, אין דבר שלא עשינו ביחד. היינו בלתי נפרדים והבנו את הכוונה אחד של השנייה רק באמצעות המבט בעיניים. כשאנחנו עלינו מגרמניה לארץ, הם עברו לרומניה ורצו שנתאקלם בארץ ונעדכן אותם מה קורה כאן. הם חששו מהפרעות ובגלל שבעלה היה מקושר לעבודה בין גרמניה לרומניה הם הלכו בעקבותיו.
רעש ההמון סביבי גובר והאניה נכנסת לרציף והנוסעים עומדים על הקצה בציפיית אין קץ לפגוש ולהתאחד עם יקיריהם שבארץ המובטחת. אני מתרגשת בעצמי . סוף סוף אראה את יונתן, מדי פעם התכתבנו אבל המכתבים הלכו ודעכו והקשר נותר רק דרך אימו.
"בואי איתי" אמא אוחזת בידי ומובילה אותי בין ההמון הגועש. ידי נמתחת ואני מנסה להדביק את הקצב יחד עם הריגוש שמתעצם אצלי בבטן. הרבה צעקות עפות מימין ומשמאל, אנשים מתחבקים עם אהוביהם.
"שרה" אני שומעת את אמא זועקת ונופלת לזרועותיה של חברתה. השמחה מהולה בצפיפות וכולם באותו המצב חשים את עצמם כמו סרדינים בקופסת שימורים שמאיימת לפלוט אותנו מתוכה. עיניי פוגשות את שרה, היא רזתה ועצמות לחייה בולטות. היא נראית לי עצובה.
"יעלינקה" היא זזה מאמי ומושכת אותי אליה. "איך גדלת כל כך , איזו יפה שאת. יונתן בוא תגיד שלום ליעלי." היא מתנתקת ממני ומסתובבת לאחור ואז הוא נגלה מול עיני. עומד לפניי, גבוה ממני בראש חובש כובע לראשו. לא הייתי מזהה את הילד שהכרתי. עיני התכלת שלו בוהקות מולי מזכירות לי כמה דיברנו ביננו באמצעותן. שריריו בולטים. הוא גבר. הוא כבר לא ילד והוא חתיך. תחושה מוזרה מפלחת את ליבי וזולגת לכיוון ברכיי שכמעט כושלות.
"יעלי" הוא אומר. מתקרב אליי ומעניק לי חיבוק אוהד. "הרבה זמן".
"בהחלט המון שנים. יש לנו הרבה להשלים." אני בקושי ממלמלת את מילותיי מפי ואודם מתפשט על פניי.
"בואו נלך הביתה, יש כאן בלאגן לא נורמלי"אומרת אמא ואנחנו לאט לאט מזדחלים לעבר היציאה מתחילים לנשום לרווחה. אנחנו שמים פעמינו לכיוון תחנת האוטובוס וממתינים להסעה שתחזיר אותנו הביתה. יונתן מתיישב במושב הסמוך אליי ואני חושבת איך לא אתבלבל ממנו ואדבר לעניין.
יונתן.
"איך היתה ההפלגה?" היא שואלת אותי בקול שקט.
"היה בסדר. מעט ארוך, אבל היה שווה כל רגע כדי להגיע אל הארץ המובטחת." אין לה מושג כמה אני מחכה להגיע לארץ. כבר הודעתי להוריי שאם אנחנו לא מגיעים בקרוב אני עולה לארץ ומתגייס לאחת מיחידות ההגנה ובעוד חצי שנה, אתגייס לצבא . אני רוצה להיות טייס. אני חולם על זה הרבה מאד זמן , החלום שלי להלחם באויבים ולנצח. על כל הרע שעשו ליהודים.
אבל עכשיו, מרגע שרגלי דורכת באדמת הקודש, ואני רואה אותה, דעתי מוסחת. היא כבר לא ילדה. היא נערה יפהפיה, עיניים כחולות ושיער בלונדיני חלק וארוך שגולש על כתפיה לאורך גבה. גדלנו ביחד והיינו החברים הכי טובים. המרחק עשה את שלו והתנתקנו. והנה היא כאן . לידי. מוחשית ועדינה. בא לי לחבק אותה ואפילו לנשק אותה. אני לא מאמין באיזו מהירות המחשבות האלה פולשות לראשי. אני מסלק אותן, נושם עמוק ואז פונה אליה לשנות נושא כדי שלא אחשוב עליה בצורה הזאת.
"שמעתי שאחיך הצטרף להגנה, כל הכבוד. אני מעוניין גם כן להצטרף."
"כן גם אני. נוכל להתגייס ביחד בעוד כחצי שנה." היא עונה לי ואני פוער את עיני.
"באמת? את רוצה להלחם? לאחוז בנשק? את לא חוששת?" אני נפעם מהאומץ שיש לה ורק מעריך אותה יותר.
"אני חווה כאן את כל הפרעות, כל הימים הקשים, כל מה שעובר עלינו ולעיתים אני רוצה להצטרף לקבוצה הלוחמת ולסייע להגן על הנשים והילדים והאנשים המבוגרים שסבלו בשואה. אני רואה את החוסר אונים שלהם. מפוחדים. אין כאן שקט. כל הזמן מנסים להפריע לנו ולשבש את השגרה שלנו." אני שומע את דבריה וזה מעורר את זעמי. כמה סבל. זה לא נגמר. לא מספיק מה שעברנו בגרמניה?
"אני בטוח שאצטרף לקבוצה הלוחמת. זו אחת הסיבות שעלינו לארץ. חשוב לי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ברגע שאוכל ולהיות טייס. אני רוצה לעזור למדינת ישראל גם בגבולות ולא רק על המחנה הקטן."
"איזו מוטיבציה יש לך. טוב לשמוע. נצטרף להגנת המחנה ביחד." היא מחייכת לעברי ושיניה הצחורות בוהקות מולי.
"כשנמצאים רחוק מהמדינה, בגלות, נמצאים קרוב אליה מאד בלב." היא מביטה בי בעיניה הכחולות שמביעות הזדהות ואמפתיה, מדברות אליי בדיוק כמו שהיינו קטנים.
יעלי
אנחנו מגיעים אל השכונה אחרי הנסיעה באוטובוס. אני מופתעת לשמוע ממנו על הרצון העז להצטרף לצוות הלוחם. אני מרגישה רגועה יותר כשהוא לידי. אני יודעת שיש לנו פערים לגשר , 5 שנים שלא היינו ביחד , ההרגשה רחוקה וקרובה כאחת.
"מחר בבוקר אאסוף אותך לבית הספר ואכיר לך את שאר החברים." אני פונה אליו כשהוא והוריו פונים אל מקום המגורים שסידרנו להם כדי להתאקלם. "אנחנו גרים כאן, הליכה של 5 דקות מכם, כל דבר שתצטרך תוכל לבוא ולבקש בקלות."
"תודה רבה יעלי, אני ממש מעריך את זה." צל של חיוך מתפשט על שפתיו. הוא מסתובב, מפנה את גבו אליי ופוסע עם הוריו לעבר חדרם.
***************************
אני לא מצליחה להירדם כל הלילה, ההתרגשות מכניעה אותי ואני לא מפסיקה לחשוב עליו. איך יהיה איתו? נמשיך להיות חברים טובים? אולי משהו מעבר? הזמן עובר בעצלתיים , אך לבסוף חולף ואני מוצאת את עצמי מתייצבת מוקדם אל מול דלת החדר שלו.
"בוקר טוב" אני נוקשת על הדלת. "יונתן, אתה מוכן?"
"כן, כמה דקות יוצא." הוא עונה מעבר לדלת.
"תודה שהגעת לאסוף אותי. ההתאקלמות באיזור יותר נוחה ככה. אני מעריך את העזרה שלך."
"בשביל מה יש חברים?" אני זורקת לעברו מנסה בעצמי להבין את המשמעות של דבריי.
אנחנו פוסעים לכיוון בית הספר ואני מסבירה לו תוך כדי ההליכה, מה אנחנו לומדים כאילו אצליח להדביק לו את הפערים בזמן הזה. יונתן תמיד היה חכם והוא בקיא במתמטיקה ובפיסיקה. אנחנו מגיעיפ לבית הספר.
"תכיר, את החברים שלי: איציק, מושון, ויהודה."
"נעים מאד" יונתן פונה אליהם ולוחץ את ידם.
"רחל, חנה רבקה ומזל." הן אומרות לו היי מבוייש. אני בטוחה שיחקרו אותי אחר כך עליו, הוא שונה בנוף המקומי.
אנחנו נכנסים לכיתה ואני מתיישבת לידו במשך כל היום שוב עוסקת בהסברים ובתיווך המציאות שלנו אליו.
יונתן משדר נינוחות, לא נלחץ מהסיטואציה החדשה אליה הצטרף ובעיקר זורם ומקבל אותה אליו.
בסיום יום הלימודים, בדרך חזרה הביתה הוא משתף אותי קצת ברשמים שלו.
"אני יודע שזה רק היום הראשון שלי , אבל במתמטיקה למדתי כבר את הנושא הזה. במקצועות השפה, אצטרך לתרגל את כתיבת העברית, כי לרוב, כתבתי בעיקר באנגלית. מה את עושה אחר הצהריים?"
"אני בבית. לאחר שמסיימת את שיעורי הביתה עוזרת להוריי לסדר ולנקות את הבית. לפעמים גם עוזרת לבשל."
"יהיה לך זמן שנשב ביחד על עברית?"
"כן, תגיע אלינו ונתרגל ביחד." אני עונה לו ויודעת שאמשיך לצפות לפגישה הבאה ביננו . רק איתו.
לאחר חצי שנה
"יעלי, יעלי אני לא מאמין. קיבלתי זימון לקורס טיס." הוא צועק לעברי מתרגש אוחז , מרים אותי ומסובב אותי תוך כדי שהוא אוחז במתניי.
"יונתן תוריד אותי" אני זועקת נבוכה רוצה שהאדמה תפער פיה ותאכל אותי. הוא מוריד אותי ורגליי נוחתות על הארץ. אנחת רווחה נפלטת מפי.
"תודה שעזרת לי עם תירגולי הקריאה, זה בזכותך." הוא מחייך לעברי באושר.
"אני לא עשיתי כלום. זה הכל אתה."
"בזכותך אני מגשים את חלומי. את מאמינה שאהיה טייס?"
"אני מאמינה מאד. מי אם לא אתה, מוכשר חכם עם נחישות ומוטיבציה עצומה בלב."
"תודה שאת מאמינה בי, אני מבטיח לך סיבוב בשמיים כשאהיה טייס." הוא מרגש אותי אבל אני צוחקת ממבוכה.
"אני אלחם בארץ ואשמור על הסביבה ואתה תכבוש יעדים רחוקים ותשמור עלינו מלמעלה."
בחצי שנה מאז שהצטרף אלינו, הוא חוזר להיות החבר הכי טוב שלי, כמו שהיינו פעם. אנחנו בלתי נפרדים. הוא משתלב בין כל החברים שלי והבנות לא מפסיקות לקרקר סביב הקסם שהוא מפזר בטבעיות. אני דואגת להבהיר להן שהוא מחוץ לתחום. עכשיו אני בטוחה שאני רוצה יותר. לא רק חבר טוב אלא מעבר , השאלה מה הוא חושב ומה הוא מרגיש בעניין? את זה אני לא מצליחה לקרוא ולהבין מתוך עיניו.
****************
מחר הוא יום הגיוס שלו, אנחנו קובעים להפגש עם כל החברים לקומזיץ באיזה יער, מעין מסיבת פרידה. בקרוב כל אחד ילך לדרכו ויגן על המולדת בצורה כזו או אחרת וכבר לא נהיה אותה חבורה מגובשת.
"יש כאן מספיק תפוחי אדמה לכולם" צועק אלינו מושון וזורק לעברנו שרשרת תפוחי אדמה מפוחמת. כל אחד לוקח אחד ובידיים בוערות מקלף ומנסה לטעום מהמאכל הבוער.
אני לא כל כך בעניין, אני יודעת שאני מחכה שהאירוע יסתיים כדי להיות איתו לבד ולדבר איתו על מה הולך לקרות מהיום. עלינו.
והאירוע מסתיים.
כולם נפרדים ממנו בחיבוקים ואיחולי הצלחה ומבקשים ממנו שישלח מכתבים במהלך השירות שלו.
אנחנו צועדים בשתיקה לכיוון ביתנו. השתיקה רועמת אף אחד לא מדבר ראשון. אנחנו ממש קרובים אל דלת ביתי ואז יונתן פונה אליי.
"היית ממש שקטה היום. הכל בסדר?" הוא מביט בי בעיניו הכחולות וכובש בי עוד חלק. דמעות מבצבצות בעיני. אני מודה לאל שחשוך ומקווה שהוא לא רואה זאת.
"קשה לי עם פרידות." אני ממלמלת וקולי רועד.
"אבל הפרידה היא זמנית, אני אחזור. את יודעת כן?" הוא מביט בי מבט חם שמכלה את נשמתי.
"אני רגילה לראות אותך כל יום. נראה לי אתגעגע." אני אומרת ודמעה זולגת אל לחיי.
"את תחסרי לי מאד." הוא עונה ומנגב את לחיי באמצעות האגודל. אוי, הוא שם לב. מביך.
"את העוגן שלי כאן. את חייבת לכתוב לי כל יום ולעדכן אותי מה שלום ההורים והמשפחה." אני מהנהנת ודמעות נוספות זולגות על פניי.
"בואי" הוא אוסף אותי אליו ואני נושמת את ריחו, שומעת את פעימות ליבו.
הוא מלטף את שערי ועוטף אותי בין זרועותיו. התחושה עילאית.
"את שומרת עליהם כאן ואני אשמור עליכם מלמעלה, נכון?" אני מהנהנת ומביטה אל תוך עיניו.
הוא מצמצם את הפער שנותר ביננו ונושק אל פי נשיקה חמה ורכה. הוא מתנתק ממני ומביט בי שוב.
"את איתי נכון?" אני מהנהנת והפעם הוא מדבר עם העיניים אומר לי שהוא שלי.
1967
יונתן
אני עולה לאוויר עם יאיר הנווט שלי, במטוס הקרב שאני מצוות לו. אנחנו מקבלים בקשר הודעה "מבצע מוקד יוצא לדרך". אנחנו עולים לטיסה במבצע של החיים, כ 200 מטוסים משתתפים במבצע. היעד שלנו הוא מצריים. אנחנו טסים נמוך מתחת למכ"ם כדי שהאוייב לא יראה אותנו. אחרי אינספור איומים וריכוז יחידות רגליים בגבולות, אנחנו יוזמים ומפתיעים אותם. תוקפים מטוסים ומסלולים בשדות התעופה שבמצריים ומשתקים את חיל האוויר המצרי.
מטוסים נוספים מופנים לירדן עיראק וסוריה לבצע התקפות ולהסיר את האיומים שסובבים את מדינת ישראל.
לפני 10 שנים התחתנתי עם יעלי, הקשר החברי שהיה ביננו מילדות , היה ברור מהר מאד שיוביל לזוגיות נצח מרגע שהתאחדנו. יעלי ליוותה אותי לאורך כל הקורס ואחר כך עברה איתי ממקום למקום עד שהתחתנו. נולדו לנו 2 ילדים בנימין בן 8 וסיגלית בת ה 6 ויעלי נשארת לטפל בהן תוך כדי שהיא מרצה באקדמיה ללימודי ארץ ישראל להוביל דורות לאהבת הארץ.
המבצע מסתיים בהצלחה.
האדרנלין שועט בגופי והתחושה מעקצצת בעורקיי. אני מחכה כבר לחזור הביתה ולספר ליעלי את ההצלחה ואני יודע שאוכל לספר לה את זה רק באמצעות המבט שבעיניים.