בדיוק במקום הנכון/ קרן בכר שני
היה כה חם, הזיעה פרצה מכל נקבוביותי. והמדים האלה, אוח, מי חשב שבד החאקי הגס והמגרד מתאים לשמש מדים לפעולות חשאיות או צבאיות? כסיל.
והדבר הגרוע מכל היה היצור הזה, נצמד אלי מאחור ומתנשא מעלי בשעה שהצצנו מעבר לפינת המבנה, מנסים להבחין בתנועה בכתובת עליה תצפתנו.
"בבקשה ממך, האם תוכל לזוז מעט לאחור? מעולם לא שמעת על מרחב אישי?"
"מרחב אישי? מעולם לא, הזהו ביטוי חדש?" הוא הביט בי במבט משתומם ומזלזל. "האם זהו עוד מושג השגור בביתכם הבוהמייני, חיננית החיננית?"
"נני!" התעקשתי על שם החיבה המקוצר ברטינה. עלי להודות שההבעה שעטיתי בתגובה לדבריו לא הייתה מנומסת, אולם כבר קצת נמאסה עלי התייחסותו המתנשאת למשפחתי. הוריי היו שניהם אומנים, אבי מחזאי ואמי משוררת, ואכן שררה בביתנו אווירה בוהמיינית אמנותית שלא מצאתי בה פסול. כנראה שלבן של צמד מפקדים בארגון "ההגנה" נראו אורחות חיינו נושא לבדיחה.
מזה כמה שבועות היינו רוני, היצור, ואנוכי מצוותים יחדיו ומשימתנו הייתה לעקוב אחר קצין בריטי אחד בעל שם יומרני כפיצג'רלד, ולנסות לגלות האם ומתי יקבל את המודיעין אודות ספינת המעפילים שעמדה להגיע בקרוב. שנינו נמנינו על חבורת נוער בשירות ארגון ההגנה. בחרנו לנו את השם "הלאה הבריטים" וסייענו למפעילינו בכל דרך בה יכולנו.
בעוד אני חוככת בדעתי איך לענות לו בצורה הולמת, הוא חבט בהתרגשות בכתפי. החזרתי מיד את ראשי לעמדת ההצצה מעבר לפינה וצפיתי ברכב צבאי עוצר ליד ביתו של פיצ', כינוי החיבה שהענקנו לקצין המאוס. חייל רזה וקל רגליים ירד מן הרכב בקפיצה, תיקיית קרטון אחוזה היטב בידיו, ומיהר פנימה.
רוני ואני החלפנו מבט רב משמעות. הוצאתי את פנקס המעקב שלנו מכיס מכנסי ותעדתי את פרטי האירוע כשרוני רוכן שוב מעבר לכתפי ומעיר אין ספור הערות מיותרות מהן התעלמתי כולן. זמן לא רב אחר כך עזב אותו חייל את הבית ותיקייתו בידו וגם אירוע זה נרשם כסדרו. חיכינו בדריכות לתנועה כלשהי מצידו של פיצ' - תכונה בבית, יציאה בהולה - אולם גם כעבור כשעתיים דבר לא קרה ועזבנו את משמרתנו מאוכזבים כשמחליפינו הגיעו.
שירכנו רגלינו אל הרחוב הראשי ולמרות שרגלי כבר דאבו, שלא נזכיר כלל את מצב חולצתי הספוגה בזיעה, כשרוני הפתיע והציע שנעצור לגלידה, נעתרתי ואפילו בשמחה. הוא דחק בי למצוא לנו שולחן פנוי ואף שחשדתי בו שבקשתו נועדה לאפשר לי לנוח ובאופן רגיל לא הייתי מסכימה, הפעם לא התווכחתי.
"איזה טעם תרצי?" הוא הביט בי כאילו התשובה הייתה חשובה לו ואני הסמקתי מעט, מושפעת מתשומת ליבו.
"מבין האפשרויות הרבות של שוקולד או וניל או שוקולד-וניל אבחר בוניל, בבקשה," חייכתי בתקווה להסתיר את מבוכתי.
בזמן שעמד בתור לא הצלחתי להסיר את עיני מכתפיו הרחבות, גבו המוצק ושיערו הכהה והמעט-ארוך-מדי, שהוא העביר בו את ידו לעיתים קרובות. בימים האחרונים חל שינוי כלשהו ביחסים בינינו וכעת ניסיתי לברר לעצמי במה מדובר, מצידי לכל הפחות.
לא הכרתי את רוני לפני שנפגשנו ב-"הלאה" אבל מרגע הכרותנו עימו לא חיבבנו אותו, נעמי חברתי ואני. אפפה אותו הילת התנשאות ואדנות, שקיבלה משנה תוקף כאשר הוסבר לנו ייחוסו המשפחתי, הוריו היו שמות מוכרים במעגלים הללו. כאשר צוותנו יחדיו לא מצא הדבר חן בעיני בלשון המעטה אולם לא היה מקום לערער על הוראות המפעילים. במשימותינו הראשונות החלפנו לכל היותר עשר מילים, שנינו היינו מנוכרים, אני בשל דעה קדומה והוא כנראה בשל גאווה.
מהרגע בו שמע רוני על משפחתי ועל אופיו של ביתנו, הפך הדבר לעניין להלצות תדירות מכיוונו. מיותר לציין שיחסי אליו החמיר עוד ושתקתי בזעף רועם, עד היום בו החלטתי להשיב מלחמה. הופתעתי לגלות שהוא מקשיב, עד כדי כך שבשלב מסוים הוא נטש את ההתבדחויות וגילה סקרנות, שאל שאלות לגבי אורחות חיינו וניסה להבינן מנקודת מבט שהייתה כנראה רחוקה מהן שנות אור.
במהלך שיחותינו אלה החל גם הוא לחלוק איתי פרטים על משפחתו ועל חייו ועל פי מה ששמעתי, תהיתי האם סיפורי על משפחתי נעמו לו יותר מאשר המציאות של משפחתו. בביתנו תמיד שררו השחוק והמהומה, בעיקר זו שיצרנו אנו הילדים. רוני היה בן זקונים, קטן בעשור מאחיו הקודם, וכעת חי לבדו עם הוריו, שגם כך לא נכחו בבית לעיתים קרובות. חשתי בליבי מעט רחמים כשסיפר זאת ובדידותו נחשפה בפני, למרות שכנראה לא כיוון לכך.
ממשימה למשימה ומשיחה לשיחה קהו עוקצי העוינות בינינו ועתה שאלתי עצמי לעיתים האם אנו תחת קטגוריה כלשהי של "ידידים". ברגעים אחרים עדיין היה בלתי נסבל בעיניי, כמובן. והמראה המצודד שלו, שבו התהדר בחדווה ובלי בושה, סיבך הכל אף יותר.
הרהורי המבולבלים נקטעו על ידי גביע גלידה שנתחב לפני, כמעט נוגע באפי. והנה רגע של בלתי נסבלות לדוגמה.
"וניל הוא טעם ללא אופי," הצהיר רוני בעודו משתרע בכיסא הסמוך אלי, זרועותיו פשוטות לצדדים, אחת מהן קרובה אלי עד כדי סמרור שערות.
"אללי, הגם אתה? אחותי טוענת כבר שנים שאני משעממת כמו הוניל שאני אוהבת, למה לא תנהלו שיחה חביבה עלי?"
ליבי בעבע בחמימות כשחיוכו המלא הופנה אלי, עיניו מנצנצות.
"בהחלט אשקול זאת. האם את מתרגשת לקראת מחר?" שינה נושא בפתאומיות.
"מאד! ואתה?" הטיתי גופי כלפיו בהתרגשות מתפרצת.
"אי אפשר שלא," קולו היה שקט כשרכן גם הוא לעברי.
מבטינו הצטלבו, נשימותינו התקצרו, דמי דהר בעורקי ולא היה לכל אלה שום קשר למשימה של מחר. כשהוא נסוג בחזרה לכיסאו הנחתי יד מעל ליבי שאיים להתפקע בחזי. כמדומני, קיבלתי את התשובה שחיפשתי לגבי רוני. לא בהכרח נעימה אך בהחלט חד משמעית.
"היי נני, האין זה עוזי הרזה שם?"
עקבתי אחרי מבטו של רוני, שמחה בשימוש בשמי הרצוי, ואכן עוזי הרזה צעד נמרצות על המדרכה מעבר לכביש, נראה נחוש וחדור מטרה.
"אתה סבור שגם הם ישתתפו במשימה מחר?" שאלתי בהתרגשות למראה הנער ששמו הלך לפניו.
"אינני יודע ובכל אופן, אין זה חשוב, חבורתנו מספיקה בהחלט, אין צורך בחובבנים."
"חובבנים?? הרי הם החבורה המפורסמת ביותר בתל אביב, אם לא בארץ כולה."
"ובכן, לדעתי אין לכך כל סיבה מלבד יחסי ציבור טובים וגימיק בדמות המערה החשמלית שארגן להם אביו של ירון. לא ידוע לי על הישג מודיעיני אחד שלהם בעוד שלנו יש לא מעט לזכותנו."
"איך אתה יכול לומר זאת? לא לחינם הם ידועים בקרב הפעילים ובטוחתני כי יש להם הישגים שלא שמענו עליהם מסיבות טובות." התקשיתי להאמין שהמוניטין המוצק של חסמב"ה מקורו באוויר חם.
רוני בחן אותי וכנראה הבחין במבט הספקני שעל פני.
"האם את מכירה אישית אחד מהם?" נענעתי בראשי לשלילה. "אז תצטרכי לסמוך עלי כשאני חוזר ואומר לך שאין ממש בתהילה שיצאה להם." הוא נעץ בי מבט חד, מאתגר. האם אני סומכת עליו? ולא רק לגבי שיחתנו, אלא באופן כללי, כשותף, כ...חבר? נרעדתי בהפתעה ממחשבותי.
שעות הבוקר למחרת בבית הספר עברו בעצלתיים. נעמי ואני בדקנו את השעון הגדול שהיה תלוי מעל לראשה של המורה ללא הרף וכשסוף סוף נשמע צלצול הפעמון לסיום היום רצנו כל עוד נפשנו בנו למקום המפגש של חבורתנו. במסווה של טיול "חוג הטבע" שלנו חיכה לנו אבטובוס לקחת אותנו לחוף הים.
כשהגענו ערכנו לנו פיקניק נחמד על שמיכות שפרשנו ואחר כך יצאנו לתור את החוף בצוותים מעמידים פנים כאילו אנו עסוקים בחיפוש צדפים וטביעות רגליים של ציפורים ובעלי חיים.
למעשה חיפשנו מקומות מסתור לאורך החוף, למשל בתוך שיחים גדולים או בנקיקי סלעים, ושם טמנו פנסים סיניים וגפרורים וכן חבילות של בגדים, הכל כהכנה למאורע החשוב שאמור להתרחש הלילה. בקושי הצלחתי להכיל את התרגשותי כשרוני ואני שוטטנו על החול, כביכול זוג אוהבים, אך במקום לבהות זה בעיניה של זו התרוצצו עינינו על פני רצועת החוף למציאת אתרים מתאימים.
בפעם הראשונה בה הבחין רוני בנקודה מתאימה הוא אחז לפתע בידי כדי להסב את תשומת לבי וזרם חשמלי עבר בי למגעו. בהמשך, כשידינו נגעו פעמים רבות, התרגל גופי לתחושה במידת מה אך עדיין, ליבי קפצץ בקרבי בכל פעם שחום ידו עטף את שלי. כל כך הייתי עסוקה ברוני ובפעילותנו המשותפת וברגשות ותחושות שהוא עורר בי שכמעט פרח מראשי המבצע הגדול בו השתתפנו. הייתי יכולה להמשיך להלך איתו כך בין גלי הים והחול החמים לנצח ולא הייתי צריכה דבר נוסף.
באכזבת מה פסעתי בעקבותיו להצטרף לאחרים כשהאבטובוס היה מוכן לנסיעה. כביכול סיימנו את בילוי אחר הצהריים שלנו אולם כלי הרכב המטרטר עצר שוב במרחק כמה מאות מטרים מהחוף, בנקודה שלא נראתה ממנו, וכששקעה השמש מעט אחר כך התגנבנו החוצה וחזרנו לקרבת החוף מכיוון אחר, מוסתרים בחסות החשכה. התמקמנו וחיכינו.
החושך, הרוח הנעימה, רעש הגלים המונוטוני והנוחות הבלתי נתפסת של שקע הכתף של רוני, כל אלה חברו יחד כדי לשקע אותי בשינה שלווה כמוה טרם הייתה לי. אולם זו הייתה קצרה מהרצוי, שכן עד מהרה זרועי מצאה עצמה מטולטלת ולחישות בהולות של "נני, קומי" מפי רוני הביאו אותי לערנות מלאה.
ברגע שמצאו אותי ממוקדת מספיק, עדכנו אותי החבר'ה כי אורות זעירים אך ממשיים החלו להבליח במרחק, נצפו במשקפות שהבאנו.
"היא מגיעה!" נעמי תפסה את ידי בהתרגשות, ואני החזרתי לחיצה, מתקשה לדבר. אוניית המעפילים שציפינו לה הצליחה להשלים את מסעה ולהגיע אל חופי הארץ, ולא היה זה דבר של מה בכך. תחושת דמעות עקצצה בעיניי. אמנם חבורתנו פועלת מזה זמן וכבר צברנו באמתחתנו לא מעט מעללים ופעולות משמעותיות, אולם הלילה היה המבצע הגדול והחשוב ביותר שהשתתפנו בו אי פעם: משימתנו הייתה לסייע בכניסת מעפילים רבים ככל האפשר אל ארץ ישראל בכל דרך אפשרית.
הטיתי אוזן אך הלילה היה שקט. לא נשמעו טרטור כלי רכב מתקרבים, לא קולות דיבור או הוראות צבאיות. האמנם ההצלחה הייתה מסחררת עד כדי כך שהבריטים לא ידעו על האונייה המתקרבת? נכון הדבר שלא הבחנו בכל מעקבינו בסימנים הבהולים של תפיסת המודיעין הרלוונטי אולם אין העדרם מעיד על דבר.
שכבנו שם בדממה, עקבנו בנשימה עצורה אחר הבהובי האורות החמקמקים וצפינו בהם קרבים וגדלים. עוד כמה דקות-עוד כמה דקות-עוד כמה דקות. האורות נעלמו וכולנו משכנו שאיפה מבוהלת ורק אז נזכרנו שתודרכנו על כך שהאונייה תכבה אורותיה במרחק מסוים מהחוף כדי לא להתגלות.
ההמתנה הפכה למורטת עצבים ממש מכיוון שעכשיו שרינו באפלה מוחלטת, בכל המובנים. רק כעבור זמן שנדמה כנצח נשמע לפתע צליל מתחזק כשל דגים גדולים הקופצים במים, כנראה קולות המשוטים של הסירות הקטנות שהביאו איתן את אנשינו מן הניכר אל חוף ארץ ישראל.
יד גיששה אחר כף ידי ואחזה בה בחוזקה. זיהיתי את התחושה גם בלי להסתובב אל בעליה, אך הסתובבתי בכל זאת כדי להביט בפניו. הפנים היפים האלה היו מופנים בעוצמה אל הים, כאילו מנסים להאיר את החשכה בלהט המבט. כל כולו, כולל האחיזה החזקה בידי, אמר ציפייה וכוננות.
צלילי טפיחה וגריסה העידו על הגעת הסירה הראשונה לחוף. הגיע הרגע שלנו! רוני זינק על רגליו ומשך אותי אליו ויחד רצנו לקבל את פני האנשים. בליל לחישות ודמויות הקיף אותנו. כפי שהונחינו הובלנו את הבאים בזוגות עד לנקודה מסוימת שסומנה על ידי אחד מהפנסים שהטמנו מוקדם יותר, שם חיכו להם פעילים מבוגרים. רוני עזב את צידי וחזר כעבור רגע כשאחד מצרורות הבגדים המוטמנים בידו ושנינו שלפנו ממנו את החולצות הכחולות, כאלה שגם אנחנו לבשנו, והאצנו במעפילים ללבוש אותן. זה היה אחד האמצעים שנועדו לבלבל את הבריטים הארורים ולמנוע מהם להבדיל בין ותיק לחדש.
לאחר שהפקדנו את קבוצתנו הראשונה בידיים בטוחות מיהרנו לחזור אל קו המים, שם כבר חיכו שתי סירות נוספות. נדחפנו אל המארגנים כדי לקבל עוד חבורה כשלפתע התפרץ מכל עבר סוף העולם. או לפחות כך חשתי באותו רגע. אורות חזקים ומסנוורים עיוורו את עיני, קריאות חזקות וצורמות נישאו ברמקולים, דוברות אנגלית שנואה והמון של חיילים שטף את החוף.
אשר יגורנו אכן בא לנו, שקעו בי ההבנה והאימה. אימה משתקת. לצידי הרגשתי את רוני קופא גם הוא, מתקרב אלי כאילו כדי לגונן, מביט בחיילים במבט פראי. חשש כבד לשלומו הציף אותי, פחד שהוא יעשה מהלך פזיז שיביא עליו פגיעה, יריה מחייל עוין. לא אוכל לשאת זאת, עלי למנוע מצב כזה!
מבעד לערפילי התבהלה חדרו פתאום ההוראות המדויקות שקיבלנו לתרחיש זה. אחזתי בחוזקה בידו של רוני ומשכתי בה כדי להשיג את תשומת ליבו. הוא פנה אלי וכעבור מספר שניות מבטו הצטלל והתמקד בי בדאגה.
"הכל בסדר," לחשתי לו, "תיזכר בתכנית ההילולה."
ואכן, כשפנינו לאחור מצאנו עשרות אנשים, כולם לבושים באותה חולצה כחולה, חודרים מבעד למחסומי הבריטים בשירה אדירה של "הבאנו שלום עליכם". הם אחזו בידיהם פנסים וכלי נגינה, או ליתר דיוק כל דבר שיכול ליצור רעש, והתקדמו בנחישות. תוך מספר דקות נכבש החוף על ידי המון האדם, תושבי הקיבוץ הסמוך, שהתנדבו להשתתף במבצע קליטת האונייה, ואנו, קבוצות הנוער והפעילים. חולצות כחולות דוברות שפות שונות התערבבו זו בזו, מחליפות כובעים ומעבירות תיקים מיד ליד. עד מהרה לא ניתן היה לזהות מי אך זה הגיע מאירופה ומי יצא מביתו לא מזמן.
החיילים הסתובבו מבולבלים ולבסוף ויתרו על הניסיון למיין בינינו. הם חסמו את החוף כמיטב יכולתם, העמידו את כולנו בשורה ארוכה, ובילו את הלילה בניחושים מי שייך לאן.
השחר עלה, החיילים התפנו לא מזמן, לוקחים איתם חלק מהאנשים למעצר, אך הרוב ברחו או שוחררו וכבר היו ספונים לבטח בבתי הקיבוץ. חבורתנו עברה את המיון ואנחנו, מותשים וטרוטי עיניים, חיכינו לאבטובוס המאסף.
אבל אני, אני לא מיהרתי. כי ידיו של רוני אחזו במתניי וידיי שלי נטוו סביב צווארו, ועיניו היו בעיני, ושפתיו ירדו לאיטן אל שפתי. והיינו בדיוק במקום הנכון.